פרסבת' - וואן שוטס ועוד

הנשיקה התת מימית הגדולה ביותר בכל הזמנים

אנבת':

רוח קלה נשבה במחנה החצויים, שורקת ברכות. הכל היה שלוו, אפילו מכיוון היער לא נשמעו רעשים רבים. המחנה היה שוב כקדמותו, מקום של שמחה, חברים, משפחה, שלווה ובטיחות.
אנבת' עמדה בחדר האוכל כשבידה עוגה כחולה, ניהנית מהשלווה בהרגשת הרוח בערפה, לפני שניגשה לפרסי.
"היי," היא התיישבה על הספסל ליד פרסי. "יום הולדת שמח." הלב של אנבת' פרפר כשהושיטה לעברו את העוגה, אבל היא לא נתנה לזה להפר את השלווה שלה.
 פרסי בהה בה. "מה?" מצמץ.
"היום 18 באוגוסט," הסבירה לו, והתחילה לפחד שטעתה בתאריך. "זה יום ההולדת שלך, לא?"
פרסי הסתכל עליה, ונראה קצת מטושטש. אנבת' הבינה שזה אכן יום ההולדת שלו, אבל הוא שכח. מוח אצה, חשבה לעצמה כשהיא מנסה להבליע חיוך.
"תבקש משאלה," אמרה לו.
"אפית בעצמך?" הוא התחמק.
"טייסון עזר לי." אנבת' נזכרה בהתלהבותו של אחיו הקטן של פרסי כשביקשה ממנו לעזור לו עם העוגה. טייסון היה כל כך מותק.
"זה מסביר למה היא נראית נראית כמו לבנה משוקולד," פרסי אמר. מוח אצה. "עם אקסטרה בטון כחול."
אנבת' צחקה. מוח אצה. מוח אצה. שם החיבה שנתנה לו התנגן עכשיו בראשה ללא הפסקה. מוח אצה.
פרסי חשב שנייה, ואז נשף על הנר שעל העוגה. אנבת' ניסתה לדמיין איזו משאלה ביקש, אבל לא היה מושג, והיא לא רצתה לשאול.
היא חתכה את את העוגה  לשניים, כל אחד קיבל חצי. הם ישבו והסתכלו באוקיינוס, אבל אנבת' לא הסתכלה במראות. מחשבותיה דהרו, מנסות להחליט מה לומר.
"הצלת את העולם," אמרה לבסוף.
"הצלנו את העולם יחד," אמר. מוח אצה. מוח אצה. אנבת' לא הצליחה להוציא את המילים מראשה.
ורייצ'ל היא האורקל החדשה, ככה שהיא לא תצא עם אף אחד מעכשיו, חשבה לעצמה בעליצות.
"את לא נשמעת מאוכזבת  במיוחד," אמר פרסי והיא הבינה שאמרה את מחשבותיה בקול. אוי ואבוי.
היא משכה בכתפיה וקיוותה שהיא לא מסמיקה. "לא ממש אכפת לי." אנבת' התפלאה לגלות שזה נכון. באמת לא היה אכפת לה. היא הייתה כמעט בטוחה במה שפרסי עומד לומר לה, וזה גרם ללב של לפעום במהירות רבה יותר.
"אה-הא." פרסי לא האמין לה.
"יש לך משהו לומר לי, מוח אצה?" אנבת' שאלה בהרמת גבה. הלב שלה דפק כל כך חזק שהיא חשבה שפרסי שומע אותו.
"יש מצב שתקרעי לי את הצורה," הוא אמר ולא הסתכל עליה.
"אתה יודע שאני אקרע לך את הצורה." הלב שלה לא יכל לדפוק מהר יותר.
הוא השתהה שנייה. "כשנכנסתי לנהר הסטיקס כדי להפוך לבלתי פגיע..." פתאום כל חושיה של אנבת' התרכזו במילותיו של פרסי. "...ניקו אמר שאני חייב להתרכז בדבר האחד שמעגן אותי לעולם, שגורם לי לרצות להישאר בן תמותה."
עכשיו היה תור אנבת' לא להתסתכל על פרסי. "כן?"
"ואחר כך, באולימפוס," המשיך, "כשרצו להפוך אותי לאל, כל הזמן חשבתי-"
"אתה מה זה רצית להסכים." אנבת' לא ידעה אפילו מה גרם לה לקטוע אותו.
"טוב, אולי קצת," הצטדק. "אבל לא הסכמתי, כי חשבתי... שאני לא רוצה להישאר אותו דבר לנצח, כי המצב תמיד יכול להשתפר. וחשבתי גם..." הוא הביט בה.
אנבת' לא יכלה להתאפק יותר. "על מישהי מסוימת?" סיימה את דבריו בקפצוץ עליז של ליבה.
"את צוחקת עלי," רטן.
"מה פתאום!" טענה.
"את ממש לא עושה את זה קל בשבילי, את יודעת," רטן פעם נוספת.
שוב אנבת' לא יכלה להתאפק יותר, וצחקה. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו, נהינית ממגע גופו החמים. "בחיים, אבל בחיים, אני לא אקל עליך, מוח אצה. כדאי שתתרגל לזה."
היא השתהתה על המילים, ואז עשתה את המעשה שרצתה לעשות כבר זמן מה. היא רכנה קדימה... ונישקה אותו.
ופרסי נישק אותה חזרה. אנבת' הרגישה כל חלקיק משפתיו (שהיו מלוחות!) וספגה את חמימות גופו. זה היה הרגע המאושר בחייה עד כה, כשקול של נערה קטע את הרגע המושלם.
"הגיע הזמן באמת!"
אנבת' הרימה את מבטה וראתה שחדר האוכל מתמלא בחניכים מחזיקים בלפידים.
"הי, מה זה!" פרסי מחה. "אי אפשר לקבל כאן קצת פרטיות?" אנבת' הסכימה עם דבריו, למרות שחשה שיעשוע קל לנוכח מבוכתו. מוח אצה.
"נראה לי שצמד האוהבים שלנו זקוק למקלחת קרה!" קלאריס התקרבה אליהם בצהלה.
"לאגם!" קונור שוד צעק, ושאר המחנה חזר על קריאת "הקרב" שלו.
הם נשאו את פרסי ואנבת' בדרך לאגם, אבל השאירו אותם קרובים מרחק נגיעה. כדי להחזיק ידיים כמובן, אנבת' ניחשה וגילגלה עיניים.
אז זה מה שהם עשו. הם החזיקו ידיים, שניהם צוחקים כל הדרך מטה לאגם. היא תיארה לעצמה שהם חושבים שבגלל שפרסי הוא בן פוסידון הם יעלו מיד, אבל אנבת' הכירה את פרסי טוב יותר, והיא ידעה על טריק שפרסי הראה רק לה... משהו שרק היא ידעה עליו... כשהוא הציל אותה מאי הסירנות.
קלאריס זרקה אותם לאגם, אבל הם ממש לא מיהרו לעלות מעלה. כשהחבר החדש שלך הוא בן פוסידון עם טריקים בשרוול, עדיף למצוא פינה פרטית בתחתית האגם.
ואכן, פרסי החזיק בידה, וכשהגיעו לקרקעית הוא עשה בועת אוויר. היא התסכלה בעיניו, וידעה שהוא חושב על אותו דבר. הנשיקה התת מימית הגדולה ביותר בכל הזמנים, הם התוו בפיהם, ואז שפתותיהם נפגשו במימוש המחשבה.
וזאת אכן הייתה הנשיקה התת מימית הגדולה ביותר בכל הזמנים. שנים אחר כך, עדיין דיברו עליה.

דבר הכותבת: אני יודעת שיש מלא וואן שוטים על הקטע הזה, אבל אני לא קראתי אפילו אחד. לפחות לא בעברית... בכל אופן, אני ממש נהיניתי לכתוב את זה, ולכן כתבתי. אני מקווה שגם אתם נהיניתם.