פרסבת' - וואן שוטס ועוד

שבועיים בגיהנום

לרגע היא עמדה שם, מסתכלת על ההבעה ההמומה על פרצופו. ואז היא רצה. ורצה, ורצה, והמשיכה לרוץ. תוך כדי ריצה נחא זרקה את עכביש המתכת לפניה, כדי שיוכל להוביל אותה. היא המשיכה לרוץ, עד שכל גופה כאב. אבל היא לא שמה לב לכאב - או שאולי התעלמה ממנו - ורק המשיכה לרוץ. מחשבותיה התערפלו.
היא לא האמינה שהיא עשתה את זה. היא נישקה אותו. סוף-סוף היא אזרה אומץ לעשות את זה. ואז היא נטשה אותו. או שאולי היא נטשה אותו קודם כי נישקה אותו רק מעצם המחשבה שימות בלי שעשתה זאת? ככה, באמצע הקרב. היא נטשה אותו להתמודד לבדו עם עשרות שדים. הוא אמר שיש לו תוכנית אבל…
אנבת' נעצרה. "מטומטמת!" צרחה. "אין לו שום תוכנית. הוא רק רצה להציל אותך!" הדמעות, שלא הבחינה שהיו שם קודם, התגברו. "מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת!"
"האם חזרת כדי להפריע לי במלאכתי?" רעם קול מעליה. אנבת' הרימה את ראשהב וראתה את הפייסטוס, פניו זועפים מהרגיל. גובהו היה כמעט כפול משהיה בפעם האחרונה שראתה אותו, וידיו שיחקו במה שנראה כמו טרנטולת מתכת. עכבישים, הצטמררה.
אבל היא לא נרתעה ממבטו. "שלחת אותנו למלכודת," אמרה.
מבטו של הפייסטוס הזדעף עוד יותר, אם הדבר היה אפשרי. "איפה בן פוסידון?" שאל. ואז מבט של הבנה עבר על פניו ומבטו התרכך. "ספרי לי מה קרה, ילדה."
הם נכנסו לתוך בית המלאכה, ואנבת' סיפרה לו על שדי הים ועל הנשק שהם חישלו. הפייסטוס לא הפריע, אף על פי שלא נראה שהקשיב לסיפורה בכלל, כי תמיד התעסק בכלי כלשהו בידיו. מלבד כששמע אותה אומרת את שמו של כלי הנשק של סבו. חלקי המתכת נשמטו לרגע מידיו, אך הוא מיהר להחזיק אותם שוב. אנבת' התעלמה והמשיכה בסיפורה.
"חזרי למחנה," אמר הפייסטוס כשגמרה את הסיפור. "עשית לי שירות גדול גדול. אני אנסה לחפש את חברך." אנבת' נעצה בו מבט זועם, אך ידעה שזהו הדבר המועיל ביותר שתוכל לעשות. היא לקחה את עכביש המתכת, שמטה אותו לפניה ועקבה אחריו עד שעצר. היא מצאה את הדלתא על הקיר ועלתה למקום מוכר - היער של מחנה החצויים.
הלילה היה שקט. אפילו קולות מפלצות לא נשמעו. אנבת' המשיכה ללכת לכיוון רחבת הביתנים. היא התלבטה מה עליה לעשות - ללכת לישון במיטתה בביתן 6, או להעיר את כירון - כשרגלה דרכה על משהו רך  ופתרה לה את ההתלבטות.
לפתע החלו להישמע קולות אזעקה מחרישי אוזניים. אנבת' הסתכלה למטה וראתה שכל פלג גופה התחתון מכוסה ב… קצף גילוח. כמובן, האחים שוד.
היא חיכתה בסבלנות שכל המחנה יתאסף סביבה. "אנבת'!" "את בסדר?" נשמעו קריאות מכיוון אחיה לביתן. אנחות נשמעו מכיוון ביתן ארס.
כירון הגיע בדהרה. "אנבת', יקירתי…" כירון התחיל לומר, אבל אנבת' קטעה אותו.
"נכשלתי," אמרה. נשמעו קריאות תדהמה. זה היה דבר ידוע על אנבת' - היא אף פעם לא מודה בתבוסה.
"הלכתי למסע חיפושים - הובלתי אותו - אחרי כל השנים שרק התחננתי שיתנו לי ללכת, וכשקיבלתי הזדמנות, נכשלתי. טייסון וגרובר מחפשים את פאן, פרסי האלים יודעים איפה, ואני נכשלתי." אנבת' הישירה מבט לתוך עיניו של מורה הוותיק, ופתאום כל מה שרצתה היה לבכות.
כירון נשם עמוק. "חיזרו לביתנים, חצויים! הודעות חשובות מחר בארוחת הבוקר!"
כשהחניך האחרון - מלקולם, אחיה של אנבת' - הסתלק לבסוף, כירון פנה לאנבת' בשנית.
"אני…" אנבת' התחילה לומר, ופתאום היא באמת בכתה והכל יצא ממנה בערבוביה: "הגענו להר אטנה, מצאנו שם טלקינים. נטשתי אותו, ברחתי כמו מטומטמת -"
"די," אמר כירון בקול המורה הסמכותי-מרגיע שלו. "ספרי לי הכל מההתחלה." ואנבת' סיפרה לו. היא ראתה איך מצחו נחרש קמטים עם כל פרט בסיפורה. "לא טוב… יותר גרוע ממה שחשבתי… וגם פרסי…" הוא מלמל. מבט אחד בפניו הבהיר לאנבת' שהוא חושב על החרמש.
"מה התאריך היום?" שאלה. כירון ענה לה. עברו ארבעה ימים מאז שנטשה את פרסי (היא ראתה את התאריך על אחד ממחשבי הטלקינים.
"לכי לישון, כירון ביקש. הוא נשמע תשוש.

הם לא דיברו בבוקר, כי אנבת' ישנה על הצהריים. השינה הועילה לה, אבל החלומות לא היו טובים. היא ראתה הבזקים. פרסי עולה באש, הפייסטוס מדבר עם זאוס באולימפוס, נערה בלבן כורעת ברך כשתחבושות בידיה, לוק מתהלך מצד לצד בתוך מערה במבוך, קווינטוס מתעסק עם כנפי ארד, אמפוזה מקרבת את ניביה לצווארה…
אנבת' התעוררה שטופת זיעה. היא ייצבה את נשימתה, והסתכלה על שעון הקיר של הביתן, כדי לגלות שעוד עשר דקות יש לה שיעור ירי בקשת עם כירון. היא קפצה מהמיטה, התארגנה מהר ככל שיכלה, והספיקה להקדים בשתי דקות.
"כירון, מה אני אמורה לעשות עכשיו?" שאלה, ללא הקדמות.
"לחכות." אנבת' שנאה את התשובה הזאת.
"כירון, חייב להיות משהו שאני יכולה לעשות." ענתה אנבת' בלהט.
"אני חושש שלא," אמר כירון בעצב. "בשביל לצאת מהמחנה את צריכה מסע חיפושים ונבואה, ואת קיבלת את שלך…" אנבת' הזדעפה.
כירון נאנח. "לחכות, ולהתפלל."
בלילות הבאים היא לא ישנה טוב כמו בלילה הראשון לחזרתה למחנה. היא שכבה ערה ודאגה. או שישנה וחלמה, ודאגה. בכל יום היא השליכה לאש את החלקים הטובים בארוחתה - ממילא היא לא הצליחה לאכול הרבה - התפללה לאלים שישמרו על פרסי וקיוותה לראות אותו צועד מכיוון היער.
עבר שבוע. בארוחת הבוקר של אותו יום, כירון קרא לדבר איתה. "אנבת'..."
"מה?" ליבה דפק. אולי הוא החליט לתת לה לחפש את פרסי?
"אני לא יודע איך לומר לך את זה…" ליבה המשיך להלום.
"פשוט תגיד."
"בסדר." כירון הרים עיניים דואגות לעבר השמיים. "עבר שבוע מאז שחזרת ללא פרסי… במחנה נהוג לחכות עשרה ימים עד שעושים טקס הלוויה."
לא. לא. לא!

"הוא לא מת. הוא לא מת. הוא לא מת!" אנבת' הטיחה את הספר חסר התועלת השולחן.  היא פשוט ידעה את זה. אבל עברו כבר עשרה ימים מאז שהיא חזרה למחנה, ופרסי עדיין לא חזר.
אנבת' הלכה לעבר האמפיתיאטרון. כירון נשא נאום קצר, אבל אנבת' לא הקשיבה. היא הייתה עסוקה בלנסות לא לבכות מול כל מחנה. היא הניחה שנכשלה חרוצות.
מלקולם דחף אותה במרפקו, לסמן שהיא צריכה לשרוף את התכריכים. לא… הוא לא מת. היא לא יכולה לעשות את זה… אבל היא לקחה את הבד והשליכה אותו למדורה.
"הוא…" קול חלש מדי. "הוא היה החבר הכי אמיץ שהיה לי אי פעם," אמרה. או לפחות זה מה שהיא חשבה שאמרה. היא ניסתה להמשיך:" הוא…" ואז היא ראתה אותו. אותו. ממש שם. עומד. באחוורי האמפיתיאטרון. בריא ושלם, ללא פצע אפילו. פרסי ג'קסון. מוח אצה.
אנבת' הרגישה את הפנים שלה מתלהטים. אחרי ימים של תפילות, נסיונות לתקשר איתו, שהיא חולמת לראות את המבט עליו פניו- "הוא כאן!"
והוא העז לחייך אליה! חיוך שגמר שבועיים של גיהנום.