פרסבת' - וואן שוטס ועוד

התקף חוזר

עוגת יום ההולדת המעוכה שאביה של אנבת' הביא מהמאפייה זהרה באור שבע הנרות שהיו עליה. אנבת' עמדה מולה, וגם בעיניה השתקף אור הנרות. העוגה לא הייתה משהו מיוחד, רק עוגת שוקולד פשוטה, אבל הילדה בעלת העיניים האפורות שמחה שאביה זכר אותה.
זה הי רק יום הולדתה השביעי אבל אנבת' לא יכלה שלא לשים לב שאמה החורגת עומדת בצד עם הבעה מסויגת על פניה.
"תנשפי על העוגה, אנבת'," אביה חייך אליה.
היא הסתכלה על העוגה, עצמה את עיניה וביקשה משאלה.
היא התלבטה קצת, אבל הילדה הקטנה הבינה מהר מה הדבר שהיא רוצה יותר מכל.
"הלואי שהעכבישים יעלמו" שפתיה של אנבת' יצרו את המילים בלי להשמיע צליל.
היא מלאה את ריאותיה באויר ופקחה עיניים כדי לנשוף על הנרות, ואז ראתה את היצור השחור הקטנטן שטייל בינהם.
זאת הייתה בדיחה אכזרית.
צווחת איימה בקעה מפיה של אנבת'. "ע...עכביש! על העוגה!" גמגמה.
צעקותיה נהפכו ליבבות בכי. אמה החורגת מיהרה להדליק את האור והתקרבה אל העוגה, אבל העכביש הספיק לרדת ממנה לברוח למקום בלתי ידוע.
"אין כאן שום עכביש, אנבת', את סתם מדמיינת," הלן אמרה בחוסר סבלנות.
החלום השתנה. אנבת' ופרסי עמדו יד ביד בטרטרוס.ידו של פרסי רעדה בידה ואנבת' ידעה שהיא רועדת גם. היא הייתה עייפה, רצוצה, מפוחדת. היא לא ידעה איך, אבל היה ברור לה שהיום זה יום הולדתה.
לפתע היא שמעה את קול מצמרר מתחיל לשיר. "יום... הולדת... שמח... יום הולדת שמח... לאנבת'."
דמה קפא בעורקיה. היא זהתה את קולה של גאיה מהחלומות שלה.
ופתאום עשרות מפלצות עמדו סביבם, מתקרבות אליהם מכל הצדדים. "יום הולדת שמח!" זיממררו.
הם התקרבו אל פרסי ואנבת' עוד ועוד, ואנבת' הרגישה את אחיזתו של פרסי בידה מתהדקת.
"יום הולדת שמח לאנבת'..." המפלצות עמדו במרחק חצי מטר מהם, ואז שלושים סנטימטר, עשרים, כמעט נוגעות בהם, מקיפות אותם מכל כיוון. אנבת' הסתובבה לחפש דרך מילוט וראתה את ארכנה, סנטימטרים ספורים ממנה.
"חשבת שהצלחת להערים עלי, בת אתנה?" ליחששה העכבישה וקירבה את שיני הארס שלה לצווארה של אנבת'.
אנבת' צווחה בפחד. גופה קפא, היא לא הצליחה לזוז.
תחושת ידו של פרסי בידה נעלמה, והיא הזיזה את עיניה, האיבר היחיד בגופה שעבד, לכיוון שפרסי הי אמור להיות בו.
הוא לא היה שם.
'פרסי?' שום צלילי לא בקע משפתייה. היא התחילה לבכות.
פיה של אנבת' נפתח לצרחה, אבל שום קול לא נשמע. 
היא היתה לכודה בצרחה דוממת, לא מסוגלת לברוח, במעמקיי טרטרוס, לבדה, מפלצות מקיפות אותה.
"אנבת', אנבת', תתעוררי!" היא שמעה את קולו של מלקולם, אחיה. היא פקחה את עיניה ונשמה נשימה נרעדת. זה. רק חלום, לעצמה, אני לא בת שבע, וארכנה מתה. עכשיו חופש, היא במחנה, היא יכולה לזוז. אבל תחושה מטרידה התגנבה לעורקיה.
היא שיפשפה את עיניה, להוציא מהן את קורי השינה. היא הביטה סביב, והופתעה לגלות שכל הביתן מקושט בבלונים. שלט גדול שכתוב עליו 'מזל טוב לאנבת'' היה תלוי סמוך לדלת.
"יום הולדת שמח, אנבת'!"
אנבת' חייכה. היא לא אהבה דברים גדולים לימי הולדת, ככה שזה היה נהדר, ואחיה ידעו את זה. רק מישהו אחד היה חסר... אנבת' התארגנה בזריזות ויצאה מהביתן.