פרסבת' - וואן שוטס ועוד

היריבות נגמרת כאן - שיר

ההריסות סביב
מעידות שאבי את העולם החריב.
מעמיד פנים קלילות,
מנסה להבין את משמעות החורבות.
ליד אנבת' עומד,
שואל שאלות ולעומק הפרשה יורד.

כה מביך, אני כה מתייבש,
העובדה שבאימה הוא לחם אני מנסה להכחיש.
"אז כאן התחילה היריבות,"
אני אומר במעט עצבות.

אנבת' מהנהנת בהסכמה.
כאן פוסידון הרעיד את האדמה...
ואז אני מסתכל בעיניה של אנבת'
בוערות ויפות כמו שלהבת.
ואז בדיוק מה לעשות אני יודע,
אפילו שלנוכחותה של פיפר אני מודע.

אני מתקרב אליה בעדינות,
ומנשק אותה בהרגשה שלשום דבר אחר אין משמעות.
אני מבין, שאין כל חשיבות,
לעובדה שבין הורינו יש יריבות.

לאחר זמן מה, שנייה או שתיים,
אולי כמה דקות, שעות ואפילו יומיים,
אנחנו מתנתקים בהבנה
שדבר לא יעמוד ביננו - זו המסקנה.

"היריבות נגמרת כאן,"
אני אומר, לעתיד חדש מוכן.
"אני אוהב אותך חכמולוגית."
ואני מסתכל על אנבת' ומבין מידית.
אבן ירדה מליבה, עכשיו הכל טוב ביננו.
אין יותר יריבות בין הורינו.

האהבה שלי אליה תפרוץ גבולות,
ויריבות עתיקה אני אשבור בלי שאלות.
אך אבוי... איזו מבוכה.
מסתבר שפיפר עמדה שם כל הנשיקה.

אני יודעת... קצת צולע. אבל הייתי חייבת לכתוב משהו כי לא כתבתי כבר שבוע.