פרסבת' - וואן שוטס ועוד

אני לא מסוגלת

סיפור זה מתרחש בין הספרים 'הגיבור האבוד' ו'בן נפטון'.

אנבת':

אנבת' עברה יום זוועתי. עוד יום בלי פרסי. היא אכלה בערך שתי פרוסות לחם בארוחת הבוקר, ועכשיו היא הרגישה חלשה. היא חטפה את הלחם מהשולחן, ואז יצאה בריצה מחדר האוכל, כשתרמיל עמוס על גבה. היא ביזבזה היום מאות דולרים על שיחות טלפון, ומאות דרכמות על הודעות איריס-נט. כל היום היא נסעה ברחבי המדינה - וגם מחוץ לה - בלי הפסקה, עם עצירות רק לשתייה ושירותים.

וכל זה - כדי למצוא את פרסי. החבר שלה. השותף שלה לקרב. האדם איתו חלקה הכל. המחשבה על כך דיכאה את אנבת' עוד יותר.

היא נכנסה לביתן שלה - ביתן אתנה - וקרסה על מיטתה, מותשת. היא התחילה לבכות. "אני לא מסוגלת... אני פשוט לא מסוגלת לעמוד בזה!" היא התייפחה. אילו רק פרסי היה לצידה!

היא המשיכה לבכות עוד כמה דקות, עד שלא נשארו לה יותר דמעות. היא נשמה בכוח. "תתאפסי, אנבת', את בת אתנה," חשבה לעצמה, "בכי לא יעזור לך למצוא את פרסי."

היא הרימה את ראשה לשנייה, וראתה את הכרית. היא לקחה אותה ולחצה אותה אל ביטנה, ועצמה עיניים הכי חזק שיכלה.

היא חיבקה את הכרית חזק יותר. אולי היא תצליח לדמיין שהיא מחבקת את פרסי. כן, בדיוק, לחבק את פרסי. הינה, הכרית רכה ונעימה כמו פרסי, היא מניחה את ראשה בדיוק כמו שהייתה מניחה את ראשה על כתפו, זרועותיה כרוכות סביבו, מצמידה את לחיה ללחיו, מרגישה את החום הנודף ממנו...

זה כמעט עבד.

נראה לכם???

הכרית לא היתה דומה לפרסי בשום צורה. היא היתה סתם ריבוע של נוצות עם ריח נפטלין. לאנבת' חסר האחיזה האיתנה של של פרסי, ריח האוקיינוס התמידי שלו, השקע בחזהו שהיה מיועד רק לראשה, חיוכו השובב, ואפילו - לאן הגעתי? חשבה אנבת' - הטיפשות והדביליות שלו. ברגע זה, אנבת' התגעגע גם לדברים שהכי עצבנו אותה בפרסי.

"כרית מטופשת!" היא צרחה והטיחה את הכרית בקיר. אבל אז נחתה בחזרה במיטה, והתחילה לבכות שוב. "לא... לא, לא! אני פשוט לא יכולה!" היא התייפחה.

לפתע הרגישה יד על כתפה. היא קפצה, וכמעט שלפה את הפגיון שלה.

"אה, זה רק אתה, מלקולם," אמרה בקול מת, וצנחה אחורה.

"אממ, אנבת', את בסדר?" שאל מלקולם בחוסר אונים.

אנבת' הרימה את ראשה רק כדי לנעוץ בו מבט זועם.

"טוב, טוב, די ברור שאת לא בסדר," מיהר לומר. "ואני גם יודע למה," הוסיף לאחר מחשבה.

"יופי, תהנה לך." אנבת' התחרטה על שדיברה בבוטות ברגע שהמילים יצאו מפיה. היא מיהרה לתקן את זה. "פשוט, אני מרגישה שאני לא אמצא אותו לעולם!" היא התמכרה שוב לבכי.

"את תמצאי אותו," אמר מלקולם בביטחון, תוך שהוא מתיישב על כיסא מולה.

"איך אתה יודע?" שיהקה אנבת'.

"כי אני יודע, ואני יודע שגם את יודעת, שהוא היה מוצא אותך."

אנבת' עצרה לרגע את הבכי כדי לחשוב. מה שמלקולם אמר היה נכון. אם היא היתה נעלמת, לא היה לה ספק שפרסי היה מוצא אותה. אבל...

"אני מנסה כבר שישה חודשים!" אמרה, קרועה בין פאניקה, אומללות, וזעם. פאניקה שלעולם לא תמצא אותו, אומללות שהוא לא כאן איתה, וזעם על האלים שגרמו לזה לקרות.

"בדיוק. את מחפשת כל כך הרבה זמן. את לא תתייאשי עכשיו." קולו של מלקולם היה עדיין רגוע, שאנבת' כמעט התעצבנה מזה.

אנבת' התהפכה על הצד, כדי שתוכל לראות את אחיה. "אמה אתה מתכוון כשאתה אומר 'תתייאשי'?" שאלה אחוזת חלחלה. "שאני אפסיק לחפש את פרסי? עד כמה שאני עצובה ואובדת עצות, אני לא אפסיק לחפש אותו. להפך! האומללות שלי רק מדרבנת אותי לחפש אותו בכל בכוח. אבל לפעמים... " הקול שלה רעד. "לפעמים אני פשוט רוצה... למות. כי מה אם הוא כבר- אם הוא-" היא לא יכלה ולא רצתה לבטא את המחשבה במילים.

"-מת?" השלים מלקולם את המשפט. אנבת' הנהנה חלושות, והרימה את פניה בתקווה למילים מעודדות.

"אני לא חושב שהוא מת," אמר מלקולם בביטול. "דבר ראשון - הרה לא לא היתה הורגת את צעצועי המשחק שלה, ודבר שני - אם הוא היה מת, ניקו היה מרגיש את זה."

המילים של מלקולם אכן העניקו לה מעט נחמה. היא כבר לא רצתה למות. היא רצתה לחיות, למצוא את פרסי, לחסל את גאיה ולגמור עם הסיפור.

"תודה, מלקולם, אתה אח נהדר." היא אפילו הצליחה לחייך לעברו.

מלקולם חייך חיוך עקום כאילו אומר 'אלו הם חיי החצויים', כשפתאום טפח על מצחו. "איך שכחתי?! באתי לפה כדי לספר לך משהו!"

אנבת' קימטה את מיצחה. "מה?"

מלקולם חייך שוב. "קיבלנו הודעה מגרובר. זה קשור לפרס-" באותו רגע גרובר התפרץ לביתן בצעקות חדווה. "אנבת'! הצלחתי ליצור קשר טלפאתי עם פרסי!"

אנבת' הזדקפה. עכשיו הרגישה תקווה יותר משאי פעם הרגישה בעבר. "באמת?" היא חיכתה בזמן שגרובר הסדיר את נשימתו, והרגישה איך האנרגיה חוזרת לגופה.

"כן," גרובר התנשף, "אני חושב שהוא נמצא בסביבות קליפורניה."