החתונה של פרסבת'

פרק ראשון - האמא הכי טובה בעולם.

נ.מ. פרסי

אסור לי לפשל. אסור. פשוט אסור. חבל, לפשל זאת הרי המומחיות שלי. הראש שלי היה קבור בשמיכה כבר כמה שעות.

"פרסי?" אמא שלי דפקה בדלת, "נו באמת, אתה אף פעם לא סוגר את הדלת!"

"תיכנסי, אני... אני צריך לדבר איתך." שמעתי את הצעדים שלה מתקרבים אלי. היא הרימה מעלי את השמיכה. "רק... רק אל תילחצי –"

"אל תתחיל ככה משפטים. זה רק מלחיץ אותי יותר. מה יש? נבואה? מסע חיפושים?"

"לא... טוב, אני.. אני פשוט אגיד את זה. את אוהבת את אנבת', נכון?"

"מאוד, היא כמו הבת שלי, למה?"

"אני... אני חושב שאני אציע לה."

דממה. שיט.

" לפני שאת מתחרפנת, אני יודע שאני בסך הכל בן 17 ושיש לי את כל החיים והבחורות עוד לפני, אבל אנבת'...." באמצע הגיהינום, באמצע טרטרוס, אני הבטחתי לה שאם שנינו נשרוד אנחנו לא ניפרד אף פעם. כשהחזקתי לה את היד - הרגשתי שלם, כאילו היא חלק ממני. חלק בלתי נפרד שרק ברגע שקיבלתי אותו חזרה הבנתי כמה הוא היה חסר לי. הדבר היחיד שהחזיק אותי מלקפוץ לנהר קוקיטוס ולהצטרף לנשמות האומללות שבוכות על מר גורלן, בלי דרך החוצה – היה הפנטזיה על החיים איתה ברומא החדשה. "אמא, אני אוהב אותה. אני בטוח בזה."

"אם אתה בטוח, פרסי, מי אני שאעצור אותך?" היא החזיקה את הידיים שלי באגרוף.

"את סאלי ג'קסון, האמא הכי טובה בעולם." אמרתי והנחתי לה לנשק לי את המצח.

"יש לך תוכנית?"

"לא בדיוק... אני צריך עזרה."

"יש את הידידה הזאת שלך, בת אפרודיטה, היא יכולה לעזור."

"פייפר? היא פחות בקטע הזה של רומנטיקה... ממש מוזר. אבל אני אשאל אותה." קמתי כדי לצאת מהחדר.

"רגע!" היא אמרה ופתחה את המגירה היחידה בחדר שאף פעם לא הרשתה לי לפתוח. המגירה הייתה גדולה מאוד, אבל הייתה בה רק קופסה קטנה אחת עטופה בקטיפה לבנה. "תפתח אותה." היא הושיטה לי את הקופסה. כשפתחתי אותה, מצאתי טבעת. הטבעת הייתה טבעת כסופה, משובצת באבנים בצבע ירוק ים ויהלום במרכז. "פוסידון... אנחנו אף פעם לא התחתנו, הוא אל, אתה יודע. הוא השאיר את הטבעת הזאת במגירה בחדר שלו. ביום שהוא עזב אותי, הוא השאיר לי פתק שאמר שהאלים כועסים עליו. הוא אמר... הוא אמר שהאלים כועסים עלי ועליו. הוא אמר לי לא לפתוח את הקופסה הזאת ולתת אותה לך כשתמצא מישהי. אני... אני מניחה שזה עכשיו." אני הייתי המום. הטבעת נראתה כאילו היא נועדה לי ולאנבת'. לרגע תהיתי למה אפולו קיבל את התפקיד של אל הנבואה.

"תודה, אמא."אמרתי והשתדלתי לא להתרגש יותר מידי. כשזה קורה, היא תמיד מצטרפת אליי ברגשות.התחבקנו ואני נשענתי עליה, מבין שבקרוב הכל עומד להשתנות – והפעם לטובה.