החתונה של פרסבת'

פרק שביעי - עוד שבוע בדיוק

נ.מ. אנבת'

ישבתי על המיטה שלי בביתן אתנה. כולם, כרגיל, התנהגו מאוד מוזר. בזמן האחרון, האצבעות שלי מאוד מעניינות אותם. כולם פתאום שואלים מה עם פרסי. אני יודעת שאם אני אחבר את כל הנתונים אני אגיע לפתרון, אבל ממש אין לי כוח לעשות את זה. כן, שמעתם נכון. אנבת' צ'ייס, בת אתנה, לא קופצת על בעיה שהיא צריכה לפתור. יש כמה אופציות שיכולות להסביר את זה:

האופציה הראשונה: פרסי עומד לצאת למסע חיפושים מטומטם נוסף, והבטיח שישאיר אצלי את הנשק שלו.

האופציה השנייה: פרסי לקח מאוד ברצינות שבועת זרת מסויימת.

האופציה השלישית: פרסי עומד להציע לי נישואין. אבל זה מגוכח, אולי קצת יותר מהאופציה עם שבועת הזרת. מלקולם, הסגן שלי, היה היחיד שהתנהג נורמלי, למרות שתפסתי אותו מסתכל על האצבע שלי כמה פעמים.

"אנה!" הוא צעק לי מהקצה האחר של הביתן. הוא קרא לי אנה כי... טוב, זה סיפור די מוזר. ראינו פעם אחת את פרוזן ביחד בביתן אתנה, הוא למד את כל השורות של אלזה (החלטנו שהוא יהיה אלזה כי העיניים האפורות שלו נטו קצת לצבע כחול) ואני את של אנה.

"מה, אלזה?"

"אממ... תקשיבי, אני יודע שזה לא קל לך לדבר על זה, אבל... איך את ופרסי... את יודעת, אחרי טרטרוס?"

"האמת, שזה עשה לנו רק טוב. יש לנו עוד דבר במשותף עכשיו." אמרתי ונתתי לו את מבט ה'אני-לא-רוצה-לדבר-על-זה-תלך-מפה' שלי. זה לא היה לגמרי שקר, היו לנו הרבה דברים במשותף. צרחות. סיוטים. בכי בלתי פוסק. רצון להגן אחד על השני – שאף פעם לא נגמר בטוב. הפיכה למפלצות. היה לי ולפרסי המון במשותף. הצלחנו להתגבר על זה. ניקו עזר לנו. אבל באמת שהתאפקתי לא לצעוק על מלקולם. לא להשתגע. אבל אני נאחזת בטוב. אני עורכת בראש שלי רשימה של כל מעשה חסד שראיתי אדם עושה אי – פעם. זה כמו משחק. משהו שחוזר על עצמו. אפילו מעיק קצת אחרי יותר מחודש. אבל יש משחקים גרועים בהרבה. המשחקים שטרטרוס משחק לך בראש.

נ.מ. פרסי

"פייפס!" צעקתי. נו באמת, איך אני אמור לתכנן הצעה כשמתכננת ההצעה בכבודה ובעצמה לא טורחת להגיע לפגישות התכנון?

"אני באה!" היא רצה מהכניסה למחנה. "אני ממש מצטערת פרסי, אבא שלי... טוב, זה בטח כלום. אני לא אהרוס לך את השבוע הגדול שלך."

"מה?"

"אמרתי, שזה לא משנה. אז זה לא משנה. טוב, הדבר הראשון שצריך לעבור עליו הוא הבגדים. אסור שהם יהיו חגיגיים יותר ממה שאתה לובש בדרך כלל... שזה רף מאוד נמוך."

"היי!"

"לא אמרתי שאתה מתלבש גרוע, פשוט הבחירות שלך הן מאוד יומיומיות. אולי תלבש חולצת מחנה לבנה? יש לכירון כמה כאלו. חוץ מהצבע של החולצה, תלבש מה שאתה לובש בדרך כלל. אני והאחים שלי בביתן אפרודיטה נדאג לשאר."

"מה זאת אומרת נדאג לשאר?"

"אתה יודע... נסתיר צלקות... נהפוך אותך למושך יותר בקסם..."

"כמו שליאו ואלדס היה אומר, אני לא צריך קסם, מאמאסיטה." אמרתי ועשיתי שריר.

"אה, וחוץ מזה, גם הסרת שיער כוללת."

"אוי שיט."

לא רוצה להשוויץ, אבל אני חצוי די חזק. הבסתי מפלצות, ענקים, אלים, טיטאנים, את טרטרוס עצמו, אבל שום דבר, שום דבר, לא הכין אותי לעובדה שבשלב כלשהו בחיי אצטרך להתמודד עם מריטת שיער.