החתונה של פרסבת'

פרק שני - בת אפרודיטה.

נ.מ פרסי

אני הייתי ילד טוב ועשיתי מיד את מה שאמא אמרה לי. התנעתי את המכונית ונסעתי לבית משפחת מקלין במאליבו. כן, אני יודע מה הכתובת של כוכב קולנוע ואתם לא, הא!

זה לא שבדרך כלל הייתי נהג מצטיין אבל עכשיו בקושי יכולתי להחזיק את ההגה. הידיים שלי רעדו והזיעו יותר מבקרבות ויש סיכוי שכמה פעמים לחצתי על דוושת הגז הרבה יותר מידי חזק.

בסופו של דבר, הצלחתי להחנות את המכונית ליד הבית הגדול של משפחת מקלין ולדפוק בדלת. למזלי, פייפר פתחה אותה. היא נראתה כאילו הרגע יצאה מהמיטה. השיער שלה היה מעוך לצד אחד של הפרצוף, היא לבשה את פיג'מת הפאוור ריינג'רס שלה (בסדר, עייטים בסגנון הצ'רוקי. למרות שאני עם ליאו בעניין.) והעיניים שלה היו חצי עצומות. תסלחו לי, אלי האולימפוס וג'ייסון גרייס, היא עדיין נראתה כמו בת אפרודיטה. גם אם הן היו רק חצי פקוחות, העיניים שלה זהרו בצבעים יפים והקנו לה מראה מלאכי. לפני שאנבת' תרצח אותי, אנבת' נראית אלוהית. לא מלאכית, אלוהית.

"היי פייפס."

"בוקר טוב פרסי."

"פייפר, עכשיו אחת בצהריים."

"אוי... אופס. אני מניחה שיש לי כמה מורים להקסים מחר."

"אנחנו עדיין בחופש."

"ממתי אתה יודע מה התאריך?"

"אממ... טוב, מאז ש..." סימנתי לה להיכנס למכונית. למזלי, גם במצבה הישנוני היא הבינה ונכנסה איתי. "אני... טוב, פשוט תראי בעצמך." פתחתי את הקופסה שבתוכה נחה הטבעת.

"אין מצב!" פייפר התחילה לצרוח כמעט כאילו הצעתי לה. "אנבת' תהיה כל כך מאושרת! מאז טרטרוס היא חיכתה שתעשה משהו. היא כל הזמן מדברת על זה!"

"אני רציתי לשאול אותך מה כדאי לי לעשות. אני רוצה שזאת תהיה הפתעה... אסור לה לדעת על זה כלום. יש לך רעיונות?"

"אל תדאג פרסי, הכל יהיה בסדר. תנוח, אני אארגן את הכל. רק בפעם הבאה שאתה בא למחנה, תביא את הטבעת איתך."

נ.מ. פייפר

רצתי חזרה לתוך הבית והרמתי את הטלפון הכי קרוב אליי. התקשרתי למחנה החצויים.

"כירון? תודיע לכולם, זה קורה."

"את מתכוונת..."

"לא, גאיה עדיין מתה. אני מתכוונת ל'זה' השמח יותר." כירון ניתק מיד. אני די בטוחה ששמעתי דמעות בצד השני. הטלפון הבא שהרמתי היה לליאו ואלדס.

נ.מ. ליאו

"אין סיכוי בעולם, ואלדס. אתה לעולם לא תרגיש את מה שאני הרגשתי. אני היחידה שחוויתי דחייה כזאת."

"מתוקה... אני ממש מצטער על הכל, אבל זה לא אומר שאת צריכה להיכנס לביתן אפולו ולשאול מי מהם פנוי." הריבים מהסוג הזה עם קליפסו נמשכו כבר שבוע. היא הגיעה למחנה החצויים ופתאום מצאה את עצמה מוקפת בגיבורים החתיכים הרגילים שהגיעו אליה לאוגיגיה, ואני שוב מצאתי את עצמי מוקף בתחרות שאין לי שום סיכוי בה. נו באמת. חשבתי שכבר עברתי את השלב של רחמים עצמיים וסוף סוף מצאתי לי מישהי שאוהבת אותי. טעיתי. קליפסו התחילה להסתובב ולדבר עם כל בחור במחנה, כשאני עמדתי ממש לידה. אני יודע שזה קשה לה ושאני כנראה מגונן מידי, אבל אני לא חושב שזה איך שאני אמור להרגיש. בדיוק כשהגעתי למסקנה הזאת, הטלפון צילצל.

"היי מלכת היופי, מה המצב?"

"אז לך מותר לקרוא למישהי מלכת היופי ולי אסור?" קליפסו לחשה לי באוזן. בחרתי להמשיך בשיחה עם פייפר.

"היי ואלדס, פרסי מציע לאנבת' סוף סוף. תפגוש אותי מחר במחנה. אני צריכה להסביר לך את התוכנית."

כמובן שהייתי שמח בשביל פרסי, אבל אני פונה אליכן, אלות הגורל בשאלה אחת. מה לעזאזל? לא יכולתן לחכות קצת עד שהעניינים עם קליפסו ייפתרו? טוב, ברור שהם ייפתרו. זה רק השלב הראשון במערכת היחסים שלנו ובסופו של דבר נהייה מאושרים.

עד היום לא קיבלתי תשובה מאלות הגורל. החלטתי להדחיק. החלטתי לחשוב שבכל יסתדר, כי דברים תמיד מסתדרים בסוף... נכון?