החתונה של פרסבת'

פרק 19: ההכנות של וויל וניקו (שמלות)

נ.מ. ניקו

"בוקר טוב סאנשיין... טוב, לא הייתי קורא לאחת בצהריים בוקר..." שמעתי את הקול של וויל. מה בשם האדס? כולם יודעים שאסור להעיר אותי לפני שתיים!

פקחתי את העיניים שלי, כולי מטושטש וראיתי את וויל, רוכן מעל המיטה שלי ומחייך. "סאנשיין, היום אנחנו מעצבים שמלות." 

"אני בחיים לא אעצב שמלה." 

"אתה כן."

"אני בחיים לא אעצב."

"טוב... רק תביע דעה. תגיד לי מה אתה חושב. חשבתי על קונספט - "

"לפני שאתה אומר לי מה הקונספט, תן לי לפחות לצחצח שיניים." אמרתי. הלכתי לכיוון המקלחות של הביתן שלי. צחצחתי שיניים בפעם השנייה להיום. איך? התעוררתי מוקדם, כמו כל יום. משהו לא מסתדר לכם, נכון? 

אני קם מוקדם כל בוקר, מסדר את הביתן שלי קצת ובסביבות 12 אני חוזר לישון. מאוד קשה לשבור את התדמית שנוצרה לך במשך השנים, של הבחור שלובש רק שחור, קם מאוחר ואוכל רק מקדונלדס. וויל שינה אותי לגמרי. אני יותר שמח. אני מתעורר מוקדם יותר. אני משתדל לאכול בריא יותר, ולפעמים, שאף אחד לא רואה, אני לובש חולצת מחנה כתומה. אבל אסור שהוא ידע. אסור שהוא יכיר את החולשה שיש לי אליו. 

סיימתי ויצאתי אל הביתן. אלים אדירים, מה בדיוק קרה פה? הביתן התמלא בבובות ראווה, מהסוג שמשתמשים בו לעיצוב בגדים בסרטים ובדים. על שולחן הכתיבה הקטן הונחו דפים שמיועדים לסרטוטים של בגדים וסרטי מדידה.

"אז... אתה רוצה לעצב איתי שמלה?" וויל אמר, נבוך מהבלאגן שהוא עשה בביתן שלי.

"לא היו לי תוכניות אחרות, אז בסדר."

"הקונספט שחשבתי עליו הוא צבעי ירוק ים, כחול וטורקיז. חוץ מהקשר הברור לפרסי, זה גם - "

"הצבע האהוב על אנבת'."

"למה אתה יודע את זה?"

"הייתה איזה פעם אחת ששאלתי אותה, כדי לשקר לפרסי לגבי הצבע האהוב עליי."

"אהא," וויל אמר. מה? הוא היה כל כך רגוע, הרבה יותר ממה שציפיתי, "מה באמת הצבע האהוב עלייך? ושלא תעז לשקר לי. אני יודע שזה לא שחור."

"ירוק. הצמחים מביתן דמטר עושים לי טוב. מה שלך?"

"כתום." וויל השיב בחיוך.

"כתום? כמו חולצת מחנה החצויים?"

"קצת יותר מתון. יותר בסגנון של... שקיעה." הוא אמר. הכל היה ברור פתאום. למה הוא תמיד ניסה לשכנע אותי לראות איתו את השקיעות. הוא רצה שאני אראה את הכתום הזה, הכמעט מוזהב, הטהור, ואולי אחייך. אולי אני אחייך, בשבילו. חייכתי וחיבקתי אותו.