ליידי טטיאנה

פרק 15

גד בא בשבע וחצי לאסוף את קרן, לבד. קרן מרשה לו לסחוב את התיק המאורגן שלה ואוחזת בידו בדרכה החוצה "אמא, ניפגש מחר" מנופפת בידה הקטנה.

"תתקשרי אליי לפני השינה, טוב?" הזכרתי לה בדאגה שתשכח, הוא בטח יתיש אותה עד ששוב תתעלף ותתקשה לקום למחרת. תתקשה לזכור להתקשר לאמא שלה.

אני מארגנת לי אמבטיה עם ספר לפני העבודה, רוחצת מעליי את הסבון ומתלבשת. אני מכינה ארוחה קלה ועושה את דרכי לעוד משמרת של לילה עם אנשים שמעדיפים לבגוד, להזדיין עם זרים במקום לפרוש לישון בנחת בלילה. מתיימרים להתייפייף ולחיות בלילה.

אחרי מחשבה ארוכה של 8 שעות עבודה אני מחליטה ללכת לבית ולקום לאסוף את קרן לבית הספר, גם ככה קרן ישנה עכשיו כך שאין קטע להתלוות אליה לשווא ולהגביר את הסיכוי להיות במחיצתו לבד.

אני קמה אחרי שעתיים שינה ומתארגנת בזריזות ובצאתי מהדלת הנייד שלי מצלצל. "הלו, קרה משהו לקרן?!" נבהלתי מיד.

״הכל בסדר״ גבריאל מרגיע אותי ״רק רציתי לוודא שתמשיכי לישון, אנחנו בדרך לבית הספר שלה״.

נשכתי את שפתי באי נוחות ודחפתי שיער מאחורי אוזניי, ״היא צריכה להחליף בגדים, תקפיץ אותה אליי״.

״קרן מסודרת, והיא דורשת שנמשיך בדרך. תאספי אותה בסוף היום״

אני נאנחת ואחרי שיחה קצרה איתה לוודא שהיא בסדר, פלוס מאושרת מדי, נכנסתי חזרה לבית וחזרתי למיטה. הרגשתי מיותרת בתור אמא וקשה לי לדעת אם זו הרגשה שאמורה להקל עליי או להקשות.
אהבתי לטפל בקרן, לרחרח סביבה כי התעסוקה הבריחה אותי מדברים אחרים.

קרן מספרת לי מהרגע שאספתי אותה על הערב הכייף אתמול עם גבריאל, איך הרכיבה איתו פאזלים קטנים וקשים, ושנוי אחותו קפצה לביקור והראתה לה תמונות של התאומים שלה. ״אמא, גבריאל הולך לאנשהו?״ שואלת לפתע.

״למה את שואלת?״

״הוא אמר לי שאולי זאת הפעם האחרונה שנתראה... הוא ביקש ממני לא לעשות לך בעיות ותמיד לחכות לך בבית הספר, או ליסמין״ מסבירה.

אני מורידה את התיק מגבה של קרן ומניחה אותו בפינת האוכל ״יש לו נסיעה, הוא יחזור״ אמרתי לה.

״אני לא חושבת״ מעקמת את אפה.

״למה?״ העפתי בה מבט סקרן. ראו שהיא התעסקה בזה כל היום, במטרה של היום כייף שבילתה איתו ובדבריו שנשמעו כפרידה.

היא מושכת בכתפה ״זה הרגיש ככה. הוא נראה קצת עצוב, את חושבת שהוא חולה שוב?״ עיניה נפערות בבהלה ובדאגה מטורפת לילדה קטנה שרק הכירה את הגבר הזה לא מזמן.
אני מלטפת את שיערה, דואגת מכך שלקטנה הזאת כל כך אכפת ממנו. וגם מהעובדה שחשבה שהוא עצוב... מה אם קרה לו משהו? אפילו לא שאלתי אם הכל בסדר איתו.. אם הפצעים החלימו לגמרי.. זו התודה שלי עבור כל מה שעשה בשבילנו?!