ליידי טטיאנה

פרק 18

חלפו להם חודשיים שלמים מאז גבריאל הציע לי נישואים, ימים טובים ומושלמים. כל יום לצידו הופך למבורך וחקוק בזיכרוני, כל רגע שבו עיניי קולטות את הגבר הענקי הזה ואת הבת הקטנה שלי מבלים יחד, צוחקים ומשחקים כאילו היה כך מאז ומתמיד... זה נחרט לי בלב.
אני מתאהבת בו יותר.
מטורללת עליו לגמרי.
העניין ששתינו על האצבע הקטנה שלו קוסמת לי, מחממת את ליבי כי אחרי הכל מדובר בבנאדם שאני בוטחת בו.
בבנאדם שלא אכפת לי שידע עד כמה קשה לי לסרב לו, לרוב.
לא אכפת לי מה אנשים יחשוב על הקשר שלנו, ופאקינג לא אכפת לי מאדל המזדיינת שהיא כמו קוץ בתחת.
אכפת לי רק מכך שהגבר הזה שלי.
מהמבטים שלו בי.
מהחיוך שלו כשאני חוזרת מעבודה והוא ממתין לי בספה, או בשולחן אוכל או פשוט בחדר עם האייפוד שלו וכעבור שנייה נוטש הכל לעזאזל וכובש אותי.
פיזית ומילולית.
הוא כובש כל חלקה בליבי, כל חלקה במח שלי וגורם לכך שאחשוב רק עליו במהלך היום שאינו לצידי.
שאחשוב עליו בלבד בעתיד שלי.

והיום, חודשיים אחרי שהציע לי להיות לו לאישה וקיבל את אישורה של קרן. כמעט חמישה חודשים מאז נכנס לחיי, אני צועדת עם זר פרחים ארוכים ולבנים, טהורים בידיי. עטופה בשמלה לבנה ושובל ארוך של הינומה עשויה תחרה, שיערי חצי אסוף ומסולסל בקפידה.
אני צועדת לעברו על השטיח הלבן הפרוש שמוביל אותי מחוץ לבית של גבריאל אל החצר הקדמית הענקית שלו.

גבריאל מחייך לעברה כשמבחין בה, הוא לא ראה אותה יומיים פאקינג שלמים וזה יצר אצלו געגוע עז בל יתואר. במיוחד לאחר שהתרגל לקום לצידה כל בוקר, לישון ולהמתין כל לילה לבואה, לגופה החם שמתאים בדיוק לשלו.
כאילו נבראה בדיוק בשבילו. והוא האמין שכן.
כי כל יום הלב שלו התנפח וגדל, התחושות אליה התעצמו ועצם העובדה שיש לה כפילה קטנה רק הגבירו את האובססיה שלו לאריאל.
היא נראתה מושלמת בשמלה הלבנה שלה, כתפייה וזרועותיה עטופים בתחרה שקופה שמדגישים את עורה הרך שאהב כל כך.
פסיעותיה ארכו לו נצח, גבריאל רצה למהר אליה ולאחוז בה, לנשק אותה. או אולי פאקינג פשוט לקחת אותה על השטיח הלבן הזה שצעדה עליו, גם לעיני כולם.

אני נעמדת מול גבריאל, החליפה הלבנה שלו מוסיפה עוד טוהר ואלוהות לקסם שבו והוא נראה מדהים, חתיך כל כך שליבי דופק והולם באימה. מימין לרב עומדת יסמין, ומשמאלו אדם.

בהחלטה של רגע, אחרי מחשבה עם עצמי החלטתי להזמין את חבריי לעבודה. אמא שלי הופיעה ברגע האחרון כי גם לה לקח לי זמן ארוך מאוד לקבוע לתת הזמנה. שאר האנשים הם של גבריאל, כמו גם אחותו נוי, הוריו, שנפגשנו פעם אחת לסעודה, ושני אחים תאומים. וכמו שאמר ישנו עוד אח אך כנראה יגיע מאוחר מכיוון שהיה עסוק.

בטקס החופה אני עוצמת את עיניי, מאזינה לרב ורועדת כשגבריאל עונד לי את הטבעת. בוכה בשבירת הכוס והוא ממהר להרגיע אותי בליטופים ולחישות. "אריאל, שתפי אותי" אוחז בשתי ידיי ומביט עמוק בעיניי, נותן לי את תשומת הלב במקום להתחיל להתייחס לאורחים שבטח מחכים לאישור להסתער עלינו בברכות.