איכשהו נגרום לזה לעבוד//דרארי

פרק שביעי- מדים (חלק שני)

נ.מ- הארי פוטר
הלכתי עם הגלימה מעליי, הולך בזריזות אבל בשקט. חולף על ידי אלפי תמונות ויורד מאות מדרגות, סנייפ כמעט תפס אותי, לא הייתי יכול לדמיין את המבט על פניו אם הוא היה רואה אותי הולך במסדרונות אחרי כיבוי האורות.
״תחזור למיטה״ אחת מהתמונות אמרה
״למה אתה ער?״ עוד תמונה דיברה אליי ויכולתי להישבע שכל בית הספר שמע אותה ושהיא העירה כמה ילדים
אחרי כמה דקות הגעתי לחצר האחורית, כולי מתנשף ועייף, אבל הייתי צריך להירגע קצת, חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לצאת החוצה ולנשום קצת אוויר צח.
הורדתי את הגלימה והתחלתי ללכת לעבר אחד העצים שהיו שם.
כשהתקרבתי יותר ראיתי ילד עם שיער בהיר יושב וקורא. חשבתי שכדי לי להשאיר אותו שם לבד, כדי לא להפריע לו אבל הוא דווקא סיקרן אותי, התקדמתי אליו באיטיות מקווה שהוא ישים לב אליי ושאני לא אבהיל אותו.
הילד סובב את ראשו לכיווני וסגר את ספרו, הוא זז קצת הצידה ופינה לי מקום, חשבתי שהוא מכיר אותי בגלל ההתנהגות שלו כלפי.
המחשבה שזה היה מאלפוי הייתה חזקה מאוד, הוא היה נראה כמוהו במבט מרחוק אבל הוא התנהג שונה, הוא היה נחמד.
״היי״ הוא אמר, הקול שלו היה רך ועמוק. ידעתי כבר שזה לא מאלפוי, הקול של מאלפוי היה טיפה יותר גברי.
״היי, איך קוראים לך?״ שאלתי אותו מנסה להתחיל שיחה
״קוראים לי יונתן, ולך?״ הוא שאל ושם את ספרו על הרצפה
״הארי פוטר.״ רציתי להמשיך לדבר אבל הפה הפעור שלו והקול המופתע שלו קטע אותי
״כן.. אני יודע״ ציחקקתי קצת וגירדתי את הצוואר שלי במבוכה
״א- אתה הארי פוטר?״ הוא שאל ונשמע אפילו יותר מופתע ממקודם. הנהנתי לאות הסכמה
״באיזה בית אתה?״ שאלתי אותו
״אני בהפלפאף״ הוא אמר ונרגע קצת.
״אני בגריפינדור, אני הכרתי ילד בהפלפאף שנה שעברה אבל הוא..״ אמרתי בלי לחשוב יותר מידי על מה שאמרתי, ישר נזכרתי בסדריק
״סדריק נכון? כן הוא באמת חסר.. לכולנו״ הוא סיים את דבריו וחזר לקריאת הספר שלו, כנראה סדריק היה חשוב גם לו
״לא התכוונתי״ אמרתי מנסה לעודד אותו
״זה בסדר, הוא היה האח הגדול שלי (נגיד ויש לסדריק אח קטן) הוא היה גדול ממני בכמה חודשים..״ הוא אמר ועיניו היו אדומות מדמעות שלא הפסיקו לרדת על לחיו
״אני ממש מצטער״ אמרתי מנסה לנחם אותו, שמתי יד אחת על כתפו והוא בשניות היה מעליי וחיבק אותי, כנראה הוא שמע עליי פעם
״הוא חסר לי״ יונתן אמר מייבב
״לכולנו״ אמרתי עוטף אותו בחיבוק חם למרות הקור שהיה בחוץ.
עברו כמה דקות, או אולי שעות, תחושת הזמן נעלמה. אך אחרי כמה זמן יונתן קם לקח את ספרו והתקדם לעבר שער הכניסה.
המשכתי לשבת שם כמה שניות ואז התחלתי לטפס על העץ.

נ.מ- דראקו מאלפוי
אחרי ריצה קלה שבה כמעט נרגעתי לגמרי ראיתי את פוטר מחבק איזה ילד, ידעתי שזה היה פוטר. השיער, המשקפיים, הגובה והבגדים. עמדתי שם וקינאתי אני אפילו לא יודע למה, פשוט בהיתי בהם מתחבקים, רציתי להיות הילד הזה אבל רציתי שהילד הזה יעלם. בהיתי בו עם המחשבה שאני רוצה להרוג אותו שהוא רק מתקרב לפוטר, אני לא יודע למה אני בכלל חושב את זה. אבל זה שהוא התקרב אליו ודיבר איתו זה עצבן אותי. זה הטריף אותי. אני לא יכולתי לראות אותו מחבק אותו עוד שנייה אחת. בהיתי בו במבט שמסמן לו שכדי לו לברוח, והוא ראה אותי, ידעתי שהוא ראה. הוא לקח את ספרו והלך לכיווני, ראיתי דמעות בעיניו אבל לא היה לי אכפת, רק שיתרחק. רק שיתרחק מפוטר.
הוא עבר לידי והשפיל את מבטו.
חיכיתי כמה שניות וראיתי שפוטר מתחיל לטפס על העץ שהוא ישב לידו, רציתי לשרוף את הבגדים שהיו עליו רציתי לשרוף את הבגדים שהילד הזה בכה עליהם, כזה פתטי.

הלכתי לעבר העץ צופה בו מלמטה, הוא טיפס בזריזות, כמו סנאי קטן
״אתה סנאי פוטר?״ שאלתי אותו בקול רם טיפה מצחקק
״אה״ הוא פלט ונפל מהעץ, ישר רצתי לתפוס אותו. יד אחת אוחזת את רגליו והשנייה את גבו.
״הבהלתי אותך?״ שאלתי אותו מוריד אותו לאט על הקרקע
״בחיים אל תעשה לי את זה.״ הוא נעמד
״למה אתה כאן?״ שאלתי אותו
״סיפור ארוך״ הוא אמר ונשמע נואש
״תעזור לי לטפס״ הוא אמר ושם את ידו על אחד הענפים
״למה לי?״ שאלתי ונשענתי על העץ
״פשוט.. אתה יודע מה? לא משנה אני אסתדר.״ הוא אמר והמשיך בטיפוס הסנאי שלו, הלכתי לצד השני של העץ מתחיל גם אני לטפס, הגענו לפסגת העץ באותו הזמן והראש שלי כמעט נתקע בשלו.
״תיזהר״ הוא אמר וישב על אחד מהענפים הגדולים
״אויש תסתום״ אמרתי וישבתי לצידו (זה עץ די גדול), עברו כמה שניות או דקות שאני בהיתי בו והוא בהה בשמיים.
״אני יודע שאתה בוהה בי״ הוא שבר את השתיקה ראשון
״מה?.. לא אני לא!״ ניסיתי להישמע משכנע והסרתי את מבטי
״חוץ מזה למה שאני אסתכל עליך, יש הרבה יותר דברים שאני יכול להסתכל עליהם, כמו העצים או הכוכבים.. או העצים״ המשכתי להגיד
״תסתום״ הוא אמר אבל אני העמדתי פנים שלא שמעתי אותו
״או הטירה, הדשא, העלים, החיה הזאת שם, החלונות״ המשכתי את דברי
״תשתוק!״ הוא אמר יותר חזק אבל אני עדיין התעלמתי ממנו
״לחצר, לחושך, לירח, לציפורים כאן מעל הראש שלך״ המשכתי
״תסתום את הפאקינג פה שלך!״ הוא צעק וגרם לציפורים לעוף רחוק יותר
״תכריח אותי!״ צעקתי גם אני בלי לחשוב על מה שאמרתי

היי זאת אני הסופרת
לקח לי הרבה זמן לחשוב על סוף הפרק.
אם יש לכם תגובות, הערות, ביקורות או רעיונות אני יותר מאשמח לשמוע
מקווה שאהבתם את הפרק (טיפה קשה לי לכתוב את הפרקים בזמן האחרון, יש לי רעיונות אבל אני תמיד נתקעת באמצע אז אם למישהו יש איזה משהו שיכול לעזור לי, אני אהיה ממש מעל הירח)
המשך יום או לילה טוב🤟🏽✨