איכשהו נגרום לזה לעבוד//דרארי

פרק ראשון- בוקר טיפוסי (חלק שני)

נ.מ- גוף ראשון (אני)
הארי התעורר לקול השעון המעורר שלו שהיה מכוון לשעה תשע בבוקר, למרות העייפות שתקפה אותו מהרגע שהוא פתח את עיניו, הוא קפץ על הרגליים והתחיל להתארגן. הדרסלים היו בסלון כל אחד מהם עסוק בעינינו, דאדלי התאמן על הנאום של תחילת השנה, שהוא היה צריך להגיש אתמול אבל נתנו לו הארכת זמן, פטוניה מכינה את האוכל וכל כמה דקות היא זורקת הערה מעודדת לדאדלי כמו ׳אתה עושה את זה מדהים׳ או ׳כל הכבוד׳ למרות שכולם יודעים שהיא לא באמת מקשיבה לו, ורנון כבר העמיס את המזוודות של הארי לרכב והתכונן לנסיעה, הוא ידע שיש עוד זמן אבל הוא רצה להכין את הכל כדי שהארי לא יצתרך להיות עוד שנייה נוספת בביתם.

נ.מ- הארי פוטר
׳איפה לעזאזל המסרק הזה׳ חשבתי לעצמי בעודי פותח את כל המגירות בחדר שלי, כשמצאתי אותו סירקתי את שיערי במהירות ולא היה לי אפילו אכפת איך השיער שלי נראה היום, כי כל מה שרציתי זה פשוט לצאת מהמקום הזה ולראות את החברים שלי.
התלבשתי בזריזות יתר וירדתי למטה מקפץ על חצי מהמדרגות בגלל שאני מנסה לשים את הנעל שלי על רגל שמאל, שניה לפני שבאתי לפנות לכיוון המטבח אחרי שכמעט נפלתי במדרגות, שמעתי את הקול המעצבן של ורנון מוציא אנחה מהפה שלו. אני ישר ידעתי שמשהו רע עומד לקרות ״אז...״ ורנון אמר ולקח נשימה עמוקה לפני שהמשיך ״לך תעזור לדודה שלך להכין את ארוחת הבוקר.״ הוא אמר והלך לעודד את דאדלי ׳זה הלך יותר מדי טוב׳ אמרתי לעצמי והתקדמתי וכיוון המטבח שלמזלי פטוניה כבר סיימה להכין את ארוחת הבוקר וכל מה שנשאר היה רק להגיש אותה.

יצאנו מהבית בשעה עשר וחצי וחששתי שאני לא אגיע בזמן. כשכולם נכנסו לאוטו וורנון קלט מה השעה פרצופו נהיה אדום ונסע כמו משוגע כנראה הוא אפילו לא רצה לחשוב על מה שיקרה אם אני אשאר פה, למעשה גם אני הזדעזעתי מהמחשבה הזאת.

הנסיעה הייתה שקטה וזריזה תוך עשרים דקות הגענו ואני יצאתי מתוך האוטו בריצה לוקח את המזוודות שלי ואני אפילו לא מסתכל על הדרסלים עוזבים את המקום במהירות. על הדרך אני פוגש את הוויזלים, תמיד נחמד לראות אותם במיוחד בלחץ של הבוקר, טוב אם לא מחשיבים את הצעקות ואת הריבים.
״רון, חכה רגע״ אמרתי לעברו והתחלתי ללכת לכיוונו, היה אפשר לראות את החיוך על פניה של גברת וויזלי מקילומטרים, אני התקדמתי לעברם וג׳ורג׳ ופרד סיפרו לי על המתיחה שהם עשו על רון וג׳יני בקיץ, הפנים של ג׳יני נהיו טיפה אדומות מכעס אבל היא נרגעה תוך כמה דקות, אני העמדתי פנים ששמעתי על מה שניהם דיברו, כי כבר שמעתי את הסיפור הזה מרון שכתב לי על זה באחד המכתבים.

כשנכנסנו לרכבת חיבוק ענק כיסה את שנינו ורק מההרגשה יכולנו לנחש שזאת הייתה הרמיוני, הרגשתי כל כך טוב שאני רואה את החברים שלי שוב, היא כבר תפסה לשנינו מקום ובדרך היא סיפרה לנו על המורה החדשה אמבריג׳ שעומדת להיות המורה ל ׳התגוננות מפני כוחות האופל׳.
בזווית העין שלי אני ראיתי את דראקו הולך עם פנסי חצי צולע ואת בלייז סוחב לו את המזוודות, הרגשתי ממש רע באותו הרגע, עברו חודשיים והרגל של דראקו עדיין לא החלימה. לא ידעתי למה כל כך אכפת לי שהוא יהיה בסדר... כנראה בגלל שהרגל השבורה שלו קרתה בגללי, התחלתי ללכת לכיוונו והרגשתי שרון והרמיוני מסתכלים עלי במבט מוזר, הייתי די קרוב אליו אבל הוא לא שם לב אליי ראיתי שהוא מדבר עם פנסי ולא רציתי להפריע, למרות שהתנצלתי על מה שקרה במכתב הרגשתי צורך לומר לו את זה גם פנים אל פנים, כנראה שאני פשוט אשמור את זה לפעם אחרת. אמרתי והסתובבתי למקום שהרמיוני שמרה לי.
״למה עקבת אחרי מאלפוי?״ שאלה אותי הרמיוני בקול מתעניין בזמן שהיא מנסה למצוא את הספר שלה.
״רציתי להתנצל בפניי דראקו מה הביג דיל?״ אמרתי מסתכל עליה, היא נראתה מופתעת להפליא, לפני שהבנתי מה אמרתי רון קטע את מחשבותי ואמר ״אתה קראת כרגע למאלפוי דראקו?״ ״מה?.. אה לא התכוונתי לזה נפלט לי״ אמרתי מנסה להציל את עצמי מהמצב שהכנסתי את עצמי אליו ״טוב״ אמרה הרמיוני ומשהו בדרך שהיא אמרה את זה גרם לי לחשוב שהיא לא מאמינה לי, אבל זה היה נכון, אני לא התכוונתי לקרוא לו דראקו. נכון?

אז זה סיום הפרק הראשון חלק שני
אני מקווה שאהבתם
המשך יום טוב או לילה טוב ובבקשה תגידו לי מה חשבתם על הפרק
זה יעזור לי להשתפר