איכשהו נגרום לזה לעבוד//דרארי

פרק שלישי- אני יודע מה עשית בקיץ האחרון (חלק שני)

נ.מ- הארי פוטר

״אני לא יודע על מה אתם מדברים..״ אמרתי בחשש מאוד גדול שאני כן יודע על מה הם מדברים. ״עליך ועל.. על מה אתה חושב שאנחנו מדברים?״ פרד שאל אותי. או לפחות אני חושב שזה פרד. ״אני.. לא יודע״ בלעתי רוק והתחלתי להזיע מרוב לחץ. אם הם יודעים זה הסוף שלי. ״אתה לא זוכר?״ שאל אותי התאום השני, כבר לא היה לי כוח לנסות להבין מי זה מי ״לא זוכר מה?״ אני ממש נלחצתי, התחלתי להזיע כמעט בכל מקום (אני וראשי הכחול, אני וראשי הכחול) ״תן לי להזכיר לך, זה קרה בערך לפני חודש, אתה, רון וג׳יני הלכתם לטיול. ואנחנו כמובן עקבנו אחריכם, אחרי שעה של הליכה ג׳יני התעייפה ונשכבה על הקרקע. עד כאן מוכר לך?״ שאל אותי אחד מהתאומים. פניי הפכו לאדומות. הוא מספר את זה בדיוק כמו שזה היה. אני הנהנתי בטיפה חוסר רצון ״רון הלך הביתה משאיר אותך ואת ג׳יני לבד.. אתה נשכבת לידה והתחלתם לדבר..״ המשיך להגיד התאום השני מחליף מבטים עם אחיו התאום ״עברו כמה דקות, ואתה פשוט התחלת ל-״ ״אוקי. אוקי״ צעקתי וקטעתי אותו מלהמשיך ״כן. כן זה קרה״ סיימתי לדבר והסתכלתי על הרצפה, מחכה שלפחות אחד מהם יבוא להרביץ לי. ״תראה הארי. לנו לא אכפת שאתה.. אתה יודע.. לא משנה.. אנחנו בסדר לגמרי עם זה. אנחנו מכירים אותך הרבה זמן ואנחנו דווקא חושבים שאתם מאוד מתאימים ביחד.. אבל..״  התאום הפסיק לדבר והשני התחיל לדבר במקומו ״אם אתה תפגע בג׳יני. אם אתה תתעסק איתה ותשבור לה את הלב. אנחנו נהרוג אותך הארי.״ הוא אמר בקול מאוד מאיים, אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. אני רציתי למות באותו הרגע פשוט רציתי למות כאן ועכשיו. ״אבל חוץ מהקטע הזה אתה יכול לבוא ולדבר איתנו על כל דבר״ אמר התאום השני ושניהם התחילו ללכת לכיוון היציאה, אני עדיין נשאר עם הראש תקוע באדמה.

״הארי״ שמעתי את הרמיוני קוראת לי ומתקדמת לעברי עם כריך בידה ״היי״ אמרתי לשניהם ״על מה אתם דיברתם?״ רון שאל והעביר לי את הכריך מידה של הרמיוני ״הם.. סתם סיפרו לי על רעיון למתיחה חדשה״ אמרתי מתחיל לאכול וללכת עם שלושתם לכיוון המועדון.

נ.מ- פנסי פארקינסטון (איך שלא כותבים את השם שלה)

בהיתי בה דרך החלון. איך שהיא מסדרת את הדברים שלה על השולחן. הילדה הפטתית היפה הזאת. שמעתי קול כמו בכי של חמור מהצד משני של החדר, כמובן שזה היה בלייז עם הנחירות שלו. לא התכוונתי להישאר בחדר של הבנים כל כך הרבה זמן אבל.. זה המקום הכי טוב לצפות בה. (נגיד שאפשר לבנות להיות בחדרים של הבנים ולהפך) ״ מה את עושה?״ דראקו שאל אותי מגיח מהמקלחת עם מגבת על מותניו ״אההה.. כלום.. סתם... חושבת״ אמרתי מנסה שלא להסתכל על גופו החטוב. כן דראקו היה חתיך אבל הוא ממש לא הטעם שלי. הוא לקח את הבגדים שהיו על המיטה שלו ושוב הלך לחדר האמבטיה.

היא נראתה כל כך.. כל כך.. היא נראית כמו מלאך.. היא נשמעת כמו מלאך והיא פשוט הדבר הכי יפה שנוצר, טוב אחריי כמובן. ״את לא עומדת לחזור לחדר של הבנות?״ ״לא.. טוב אולי עוד מעט. אני מבטיחה לך דראקו אני לא אעשה שום רעש״ ״טוב״ הוא אמר והלך לישון.

אני ידעתי שעוד כמה דקות יעשו סיבוב כדי לראות אם כולם ישנים אבל.. היא פשוט שיגעה אותי. הרמיוני גריינג׳ר. הרמיוני פאקינג גריינג׳ר. כל פעם שראיתי אותה הלב שלי פשוט נמס. כל פעם שדראקו ירד אליה אני רציתי לחנוק אותו. וכל פעם שאני ירדתי עליה.. כל פעם שאני ירדתי עליה הייתי בוכה על זה בלילה, על זה שהעזתי לפגוע בדבר הכי מקסים שנוצר.

״גברת פארקינסטון (אני מאוד אשמח שתגידו לי איך רושמים את השם שלה כי זה ישגע אותי) את לא אמורה להיות בחדרך?״ סנייפ פנה אלי. ״כן בטח, כנראה איבדתי תחושת זמן. אני מצטערת פרופסור״ אמרתי ומיהרתי ללכת משם.
עד שנרדמתי עדיין חשבתי על הרמיוני. על השיער שלה. על היופי שלה. על הפנים שלה.
אבל היא בחיים לא תרצה אותי, עם כל היופי שיש לי היא לעולם לא תאהב אותי. היא אפילו לא תחבב אותי.
בשבילה אני תמיד אהיה ׳הילדה הכי מגעילה בעולם׳

-פלאשבק-

״היי״ הסתובבתי ולמראה עיני מישהי עם שיער מתולתל ופנים מלאות בחן. ״תעזבי אותנו בשקט״ אמר דראקו מנסה להגן עליי. מאז שאנחנו מכירים הוא תמיד דאג לי כאילו הייתי אחותו הקטנה. הוא לא סבל אותי בכמה וכמה פעמים אבל הוא תמיד חשב שהוא צריך להגן עליי. רק השנה השנייה ללימודים וכבר יש לי שומר ראש. ״כן תעזבי אותנו בשקט ילדה מטומטמת שכמוך״ אמרתי בחוסר רצון רב, עדיין מנסה לשמור על הקול מלא הביטחון שלי. אני ודראקו התחלנו ללכת לכיוון השיעור שהיה לנו, לי לא היה מושג לאן אנחנו הולכים אני פשוט עקבתי אחריו. לפני שהתרחקנו יותר מידי שמעתי את הילדה עם התלתלים אומרת ׳אתה צדקת רון, היא באמת הילדה הכי מגעילה בעולם׳ למזלי דראקו לא שמע את זה ופוצץ אותה במכות. התחלנו ללכת לכיוון השיעור שהיה לנו אבל המשפט הזה לא יצא לי מהראש.

-סיום פלאשבק-

התחלתי לבכות.
בשקט מופתי.
הדבר הזה קרה לפני שלוש שנים ואני עדיין זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.
המשפט הזה שרץ לי בראש כל פעם שאני מדברת עם מישהו חדש.

עברו כמה דקות וחשבתי על זה שאם היו לי חברים תומכים, שהיו ביסקסואלים או משהו כזה הייתי יכולה לדבר איתם, אני מאוד אוהבת את בלייז ואת דראקו אבל.. אני פשוט צריכה חברים שיבינו אותי לפעמים.
נרדמתי עם עיניים כואבות מבכי ולחיים רטובות מאוד.

היי זאת הסופרת
אז אני יודעת אתם מחכים לדרארי ואל תדאגו זה יגיע. אני רק הייתי צריכה לעשות פה איזה משהו קטן
אני מקווה שאהבתם את הפרק ואני כנראה אעלה עוד אחד היום או מחר.
תגידו לי עם אני צריכה לשפר משהו או אם יש לכם רעיונות.
המשך יום או לילה טוב🤟🏽✨