איכשהו נגרום לזה לעבוד//דרארי

פרק שני- הדרך היותר מידי ארוכה להוגוורטס (חלק שני)

//רק אומרת בפרק הזה יש דם, זה לקטע קצר וזה בעיקר בסוף//

נ.מ- דראקו מאלפוי

אחרי הרעש הנוראי הזה שהיה פעמיים כל הרכבת הייתה נסערת, ילדים קטנים רצו בכל הקרונות, דברים נפלו מהרעידה הקטנה הזאת שהייתה והדבר הכי גרוע היה זה שגם עם הרעש הזה פנסי עדיין לא הפסיקה לדבר.

״סליחה פנסי שאני קוטע אותך כן אבל.. דראקו, מה לעזאזל פוטר רצה ממך?״ שאל בלייז בזמן שפנסי גם מראה עיניין וגם טיפה עצבנית שהוא הפריעה לה לדבר. ״מתי פוטר רצה ממני משהו?״ שאלתי, הרי אין מצב שבלייז יודע על המכתב שקיבלתי מפוטר.
״מקודם שעלינו על הרכבת, אני ראיתי אותו בא לקראתך... למה?״  הוא שאל אותי במבט רציני, זה די הרגיש כאילו הוא יהרוג אותי אם אני אגיד משהו לא נכון. ״אני.. אני בכלל לא שמתי לב... אני לא חושב שהוא ירצה ממני משהו.. וחוץ מזה למה רק עכשיו אתה אומר לי את זה?!״ שאלתי אותו והתחלתי להישמע טיפה עצבני, למרות שבכלל לא התכוונתי להישמע ככה, ״לא חשבתי על זה יותר מידי מקודם, פשוט עכשיו זה הרגיש זמן טוב לשאול״ הוא אמר ודווקא האמנתי לו, יש משהו בדרך שבלייז אומר דברים שפשוט גורמת לכולם להאמין לו, זה אפילו טיפה מלחיץ לפעמים. ״בכול מקרה אז אני הייתי בחנות הזאת שסיפרתי לכם עליה מקודם ו...״ פנסי המשיכה לדבר אבל פשוט הפסקתי להקשיב, ידעתי שהיא תשאל אותי שאלה באמצע על הסיפור שהיא סיפרה אבל לא היה לי כל כך אכפת.

נ.מ-הארי פוטר

עמדתי שם.
פשוט לא הצלחתי לזוז.
אני ראיתי אותו.
ראיתי את וולדמורט. ראיתי את הגופה של סדריק שוכבת על הרצפה. רציתי לרוץ, אם זה היה כדי לברוח מוולדמורט או כדי לעזור סדריק אבל לא יכולתי.
גופי התחיל לרעוד ולא ידעתי אם זה מפחד או מלחץ.
הסתכלתי על וולדמורט ונראה שהוא בכלל לא ידע שאני שם, זה רק גרם לגופי לרעוד עוד יותר.
עדיין לא הצלחתי לזוז.
התחלתי להרגיש משהו נוגע ביד שלי, זה היה מגע חם אבל לא ראיתי כלום, לא ראיתי מה או מי נגע בי.
״הארי״ מישהו קרא לי אבל אני לא ראיתי מי, אני בטוח ששמעתי את הקול הזה כבר, הדבר הזה שנגע בי התחיל לגעת בי מהר יותר והרעיד לי את הגוף.
״הארי!״ הקול צעק. וולדמורט סובב את ראשו לכיווני והתחיל ללכת לעברי, עיניי עוברות בין גופתו של סדריק לבין וולדמורט שהולך באיטיות מלחיצה, ואני עדיין מנסה להזיז את עצמי. אבל אפילו לא שריר בגופי זז. אני פשוט עומד שם, עדיין מרגיש את הדבר הזה נוגע ביד שלי במהירות רבה יותר.
ואני עדיין עומד שם. קפוא.
וולדמורט הפסיק ללכת. הוא עמד במרחק רב ממני אבל יכולתי לראות את פניו בבירור.
בהיתי בגופתו של סדריק, היא הייתה די קרובה אלי, אם הייתי יכול לזוז היייתי נוגע בו, מנסה להציל אותו, למרות שאני יודע שהוא כבר מת. ראיתי דם על כל פניו, וטיפה על החולצה. פניו היו חיוורות ועניו היו פתוחות לרווחה. אפילו לא יכולתי לסובב את ראשי. לא יכולתי להסיר את מבטי.
רציתי. אבל לא יכולתי.

בקטע האחרון השתמשתי ביותר מידי נקודות אבל זה היה הכרחי, אני מקווה.
אז סליחה שהפרק הזה קצר יותר מבדרך כלל ואני אעלה עוד פרק ממש בקרוב.
תכתבו לי מה אתם חושבים על הפרק כי זה באמת עוזר לי המון, ואם יש לכם עצות או רעיונות אני יותר מאשמח לשמוע אותם.
המשך יום או לילה טוב🤟🏽