רגעים עוברים, רגעים נשארים

חרבות

רוצה עולם בלי חרבות.
בלי חורים וחוסרות
בלי שונאים ומלחמות קטנות
ובורות בלי תחתיות

בלי חרב של עבודה שתקועה לי בגב
וחרב הישרדות תקועה לי בריאות
אשלוף חרב אלוהים שתקועה לי בראש
וחרב שתקועה לי בבטן של אכזבות.

חרב מכוסה דם בכתף ממאמץ
אחרת נעוצה בכף היד שלא הצלחתי להשיג
חרב עצלנות קטנה תקועה לי בשיניים
וחרב עבה בלב אדומה כמו ילדים שבורים

ואאנח בעוד כאב כשאוציא אותן לאט
הכל אדום ומתכתי אבל אשלוף אחת אחת
מהעיניים, מהנחיריים מהאצבעות של הרגליים
מחורי האוזניים מהמותניים ומשני השוקיים

ודם ניתז לו באוויר וצליל מתכת ברצפה
ועוד דבר לא טוב ועוד יגון ועוד חומה
ועוד דמעה שאי אפשר ועוד דמעה שזה אפשר
וזה סבל ולנצח ולנשום ומתי זה נגמר

וכשאוציא בנשימת שחרור אחרונה מהעקב,
אחזיק ואחמם אותו בחום שלא יכאב עוד,
כל חור שורק ברוח קר, אך מתמלא ושואב
ונושם עמוק, ונהיה שלם, ובעדינות אנסה לעמוד.

ולרגע אחד כל החורים מלאים
שמש יוצאת ומחממת עור מנומש ללא פצעים
עור נקי ועור נעים ועור בריא וטוב
שלפחות עד מחר הוא לא יכאוב.