רגעים עוברים, רגעים נשארים

לדעת

איני רוצה לדעת.
איני רוצה לדעת עוד כאב.
איני רוצה לדעת בכי מהו.
איני רוצה להרגיש כל כך לבד,
כשהכל נראה רחוק וזר.

איני רוצה לדעת איך לחיות בלופ אסון
כשכל יום פשוט סיוט
מלא בבליל של צבעים ורעשים ושל שיגרה
לדעת שהסוף הולך ומבוזבז.
עוד גרגיר של חול נפל.

איני רוצה לדעת איך זה לחיות בתוך עצמי
כשכל מעשה שלי הוא לא עצמי
וכל דבר שקרה לי שהגדיר אותי שבנה אותי
נעלם פתאום
עד שמישהו מזכיר לי אותו בפירוט.

איני רוצה לדעת
איך זה שאף אחד לא מבין
ואיך שאי אפשר להבין אף אחד מהם
בחזרה.

איני רוצה לדעת כלום.
כבר במילא לא משנה לי. התרגלתי לכאב.
כל מה שארצה זה
להרגיש.

להרגיש בתוכי קשתות מאירות
בלבן את כל החושך
להרגיש את הפחד של החושך
כשהוא נעלם ולא יחזור.

להרגיש את השמחה מוקרנת בורוד על המציאות
ומשנה אותה כמו אלוהים
שבורא את הצמחים, את החיות, את החלל, אותנו
את העולם
במבט.

להרגיש את מה שהיה ומה שיהיה
ומה שיכול להיות ואת התקווה
להרגיש עוצמה, להרגיש את הכוח
להרגיש עיגול שחור שנעלם.
בלי זכר.

להרגיש זכר של כל דבר מתוק קטן
שאהבתי שקרה
להתענג על חוויות חולפות
להחיות אותן שוב בתוכי.

אני רוצה להרגיש מלאה מבפנים שוב.
שכל יום הוא אביב של קיץ.
מלא בפרחים וקרני שמש
ומים,
ואוויר.

אני לא רוצה לדעת מה זאת הדחקה
ואני לא רוצה לזכור מה זאת שנאה והלקאה.
אני לא רוצה לדעת ענני סופה שחורים.
ואני לא רוצה ליצור אותם כנוף של הרס
כל יום
מחוץ לחלוני.