רגעים עוברים, רגעים נשארים

אני ענן שחור

אני ענן שחור של גשם.
אני עף לי במרומים,
עובר ממקום למקום
כל היום כל הלילה
מכסה את ההרים.

מנסה להתרחק מסופות
קופא בלילות הקרים
מתחתי כל האנשים קופאים גם
רחוקים
כמו נמלים.

הם מנסים לעזור. להאיר לי אורות
אבל בלילה קשה לי לישון.
וביום מסתכלים דרכי בתקווה על השמש
הם מנסים לשכוח שאני בכלל
כאן.

ולפעמים זה עצוב וכואב לי כל כך
כשזורעים בי כל היום עננים, הם לא אני
ואני מתעצב ונשבר ובום טראח
ברקים ורעמים סודקים את הכל
פורצים ממני.
כי אני לא יכול.

כי אין עוד תקווה והכל כאן שממה
ואז כשאני עצוב הכל מת בשיטפון
ועוד ברק ועוד רעם קורע אוזניים
ואני בוכה כל היום, מתנפח.
מלא שיגעון, דיכאון.

ואחרי שהתפוצצתי ואמרתי הכל
הרוח נושאת אותי הלאה, נותת לי לנשום
ולאט אני מתחיל לקטון בחזרה
ולהיות יותר לבן, לשוט במרום.
ואני יודע שזה לא המקום.

אני יודע ששוב עוד אבכה, שכואב,
שהמים שלי מציפים את הלב,
מרטיבים חסרי בית ומעירים חסרי מנוחה,
אבל כל המים שהיו בי נתנו לי רווחה.

וגם צמיחה, נתנו, לכל מה שפורח.
לגנים, לילדים, שקופצים בשלוליות.
וטיפת-אור השמש מבצבץ וזורח
על פני ים החלומות.
ועל הערים ועל השדות.

את הכל הטיפה מאירה. וכואב לי עדיין
והעצב שוכן בי, הוא לא בא יש מאין.
כבר נהיה לי חבר.
אבל זה עוזר
להוציא הכל, כל מה שכואב-
כדי ש, זמנית, ירד לי
גרגר שלג קטן
מן הלב.