לפעמים אני נראית היחידה שאכפת לה
מהקסם של הרוח שנושבת בעצים
מהאור שבעיני ילדים מאמינים
מחדר שפועמות בו קשתות של צבעים
מתמונות במוחי שנוצרות משירים.
מהעץ שבקצה השדרה שברחוב
מהלב שלי שפועם כבר זמן אינסוף
מאיך שאני נשטפת עם הגלים אל החוף
מציפיה לסערה שאת הכל תמרק ותשטוף.
אכפת מעטיפה שנזרקה על הרצפה
מעיר כל כך שוממת קטנה ורחוקה
מפינת המסתור שהיא לכם לא מוכרה
ומהיער שמחכה לי שם בתוך תוכה.
אכפת מהתפתחות שלא באה מחיסרון
מעולם שנולד כולו רק מזיכרון
מאיך שמילה מפעילה את הדמיון
מההתרווחות והשלווה שיש בקיפאון.
מהמים שלוקחים למקומות נפלאים
מאנשים שכמעט כל חייהם היו בודדים
מחיות שצריך לתת להן חיים
ומאחת שכותבת במבחן שירים.
