רגעים עוברים, רגעים נשארים

לשבור את החזיר

כולנו כאן ביער. כולנו החיות.
כולן רוצות לרוץ, כולן רוצות לחיות.
מה שאני הבנתי, אני האיילה,
שינה לי היום את המציאות שלי כולה.

ישבנו שם ביער וריכלנו על חיות.
מי מכוערות, ומי כל היום אוכלות.
אז כמו תמיד הגענו לרכל על חזירים:
על איך שהם שורצים ושבבוץ הם מתכסים,

על איך מלכלים ועל איך שהם אוכלים,
על איך שהם רואים ואיך שהם שומעים,
ועל איך שהם פשוט ממש לגמרי כה דוחים.
ריכלנו כמו כל יום, אני, שועל ואחרים.

והיום נפלתי מטה לתוך בור עמוק ולח.
החיות מלמעלה צעקו: תכף נעזור לך!
הלכו להביא חבל, והבור חלק ומתפורר
לא הצלחתי לטפס, ואז ראיתי שמה מתגורר -

חזיר, לא סתם, חזיר שמן עם אף גדול שחור
אזניים, עור ורוד ושיערות רבות מספור
הד של בצבוצי הבוץ שהדהד בכל הבור
ופה גדול מאוד מאוד שלא מפסיק לנחור.

נגעלתי, התרחקי. מה זה החיה הזאת?
למה שהיא תמשיך לחיות ככה בין החיות?
שנאה עלתה בי, כי אני איילה אצילה
איך יש לי קשר לחיה כזאתי מגעילה?

וכבר עברה חצי שעה שעה נהיה כבר מאוחר
וכל חבל שמצאו היה יותר מדי קצר.
הודיעו שהולכים לקצה היער להביא חציר
להכין חבל ארוך הלכו. אז הבטתי בחזיר.

ראיתי שלא שם לב אלי, הוא רק שיחק בבוץ
נראה כמו גוש שמן ורוד שלא מפסיק לקפוץ
אולי חולם שהוא ציפור ושהוא יכול לעוף
על כל פנים, נמרח לו אז חיוך גדול על הפרצוף.

וכבר התחיל לשעמם, אז שאפתי ונאנחתי
טוב, נו, אולי, ולדבר איתו החלטתי.
שמת לב שאני פה בכלל? הוא צחק ואז ענה.
איך אפשר שלא לראות איילה כל כך יפה?

גלגלתי עיניים. דוחה. שאלתי: למה לגור דווקא כאן?
והוא אמר והסתכל בי: אם לא פה אז היכן?
למה לאהוב דוחה? אמרתי. למה לא? השיב.
ולא היה לי שמץ של מושג איך להגיב.

זה מה שאני אוהב. למה לגור באור היום?
כשאפשר כל היום להתרוצץ פה ולחלום...
איך חולמים פה? שאלתי. זה רק בוץ כאן בבור.
בדיוק, הוא ענה, בוץ יוצר שקט טהור.

הקשיבי, הוא אמר. וזז בבוץ בלי להפסיק.
ובאמת הבור היה שקט וריק ורק עם הד דקיק.
יש רוגע בחשכה של קצה הבור, כך הוא סיפר.
כי לי הבוץ והבלאגן שלובים כמו מנגינת פסנתר

כמו ציור ענק ירוק או שיר שהגיע מרחוק
או כמו מליונים רגשות וזיכרון אחד מתוק.
יותר מכל מקום אחר, הכי כיף לי לחלום כאן.
הוא חייך ואז גירד קצת את האף והזקן.

אני יודע שאתם מדברים עלי כל יום, לי לא אכפת
כשאשאר כאן, זמני יעבור נעים, לאט לאט.
פתאום שתקתי לגמרי ולא ידעתי מה לומר.
לראשונה בכל חיי לא עלה בי שום דבר.

וכשהירח כבר הציץ, והחזיקו הן כולן-
כמעט כל החיות בחבל שהכינו בעצמן.
והעלו אותי למעלה, והמשיכו לדבר.
אבל משהו נעלם בי, לא היה בי כבר יותר.

כל השקט, הכיעור והזקן והורוד
בלבלו לי את הראש ואת הלב מאוד מאוד.
יכול להיות שהנוחר עליו ריכלנו כל היום
הוא מעטפת בוץ שמסתירה עמוק בה יהלום?

שאין חיה טובה, רעה, או שכל זן הוא סוג אחד
כל חיה היא מיוחדת בדיוק איך שהיא, לבד.
לא אשפוט עוד אף חיה לפי הסוג שבו נולדה
אלא לפי כל מי שהיא, לפי כל מה שהיא עושה.

ולעולם לא אהיה אותה איילה.