מגע של אפלה 🌑

פרק 2

ההרגשה הזאת תמיד הייתה שם, אפלה ומחשיכת העיניים.
באותו יום בו היצור המוזר שהציל אותי, הוא שלח אותי אל בית הספר "גרים". מה לו ולמקום הזה...גם אני לא ידעתי.
מה שכן, שם אבא שלי מצא אותי. האבא הלא ביולוגי שלי...
הבנתי אז שאיכשהו היצור הזה ואבי מכירים, כי אם לא...אז מה הייתה מטרתו בלשלוח אותי למקום הזה.
אבל אף פעם לא העזתי לשאול, פחדתי. לא ממנו, אלא ממה שעומד מאחורי כל הסיפור.
ועד היום...כשאני מביטה בעיניו של אבי, אני רוצה לפתוח את פי.
אבל משהו עוצר בעדי פשוט לשתוק, הלוואי שיכולתי לגלות מי הם הוריי הביולוגים ואיך הגעתי למקום הזה.
הדבר היחיד שהוא סיפר לי זה שאני מאומצת ואין דבר שצריך להסתיר בזה.
כי כשהייתי ילדה הבנתי שהוא אינו אבי, כששאלתי אותו רק לגבי נושא הוריי הביולוגים, הוא סיפר לי שהם נרצחו על ידי אדם רע.
בהתחלה היה לי קשה לעכל את זה, בכיתי המון בתור ילדה.
כשילדה קטנה מאבדת את הוריה, זה הדבר הכי נוראי בעולם כולו.
אבל גם אם זה נכון, משהו בסיפור עדיין היה נראה לי חשוד ושיקרי...
איך אני ברחתי?! איך ניצלתי?? הדבר היחיד שאני זוכרת, זה את היצור שכמעט בלעה אותי למוות ואת היצור שהציל אותי מפניו. לאחר מכן הביא אותי למקום שבוא אני מתגוררת עכשיו.
הכל פשוט באלגן בראשי! מאז ועד היום קשה לי להחשיב את אבי הלא ביולוגי לביולוגי, למרות שאני מנסה...אבל...איכשהו הלב שלי לא מקבל את זה.
למרות שאני מאוד אוהבת אותו ומכבדת אותו מאוד! רק שהוא לא האבא האמיתי שלי...
אבל בזכותו יש לי בית, משפחה, חברים. אם לא היה לי אותו לצידי, אני לא יודעת מה היה קורה אז. מה שבטוח לא הייתי שורדת כילדה.

״מתוקה, למה את לא אוכלת את המרק? לא טעים לך??״
בהיטי בשלולית המים של המרק המשתקף על פניי, נראיתי ריקה כל כך מבפנים...למה תמיד יש לי הרגשה שחסר לי משהו?
״מממ...לא, הוא טעים אבא. תודה!״ הרמתי את ראשי אליו בחיוך.
אבי היה נראה מודאג בפניו, הוא לא אוהב שאני לא משתפת אותו במה שמפריע לי. איכשהו תמיד הוא מגלה איך אני מרגישה או מה אני חושבת.
אבל הוא לא היה שואל, כי הוא ידע שאם הייתי רוצה לשתף הייתי מספרת לו.
״אבא.״
״כן?!״
״.....״ לא ידעתי איך להתחיל.
״אם יש משהו שאת רוצה לספר לי, אשמח שתשתפי אותי בכך.״ נאנח בכיסאו.
״נכון שאתה גר פה המון שנים ואתה מכיר כמעט את הכל כאן?״ שאלתי בציפיה לכן.
״כן.״ השיב מבולבל.
״לפעמים כשאני בדרך אל בית הספר, אני נתקלת בשער די מוזר וקריפי...ואיכשהו משהו גורם לי לרצות לעבור בו ולדעת מה יש בפנים.
אבל גופי מצטמרר כשאני בקירבתו...ובכל זאת אני סקרנית לדע-״
״לא!״ קתע את דבריי מיד.
״רגע, לא התכוונתי שאכנס, אבל אולי אתה יכול לספר לי מה יש ש-.״ מיהרתי להסביר את מילותיי.
״אמרתי לא! בחיים אל תכנסי למקום הזה, לא משנה מה!״
נאנחתי, קולו היה נשמע מאיים ומפחיד, זה לא היה הוא.
אבי השתנה באותו הרגע, מה גורם לו להתנהג ככה פתאום? אם המקום הזה הפך אותו לעצבני ולא רגוע...כנראה שבאמת יש שם משהו שאף אחד לא רוצה לדעת.
עיניי בחנו את פניו, גבותיו התעקמו יחד עם מצחו ועיניו לא היססו להביט בי ברצינות גמורה.
הכיסא שלי נגרר אחורנית כשידיי נוקשות על שולחן האוכל, ראשי הושפל בחוסר סבלנות ובאיפוק.
״ידעתי שאי אפשר לשתף אותך, אתה תמיד כזה.״ אמרתי ופשוט הותרתי אותו מאחור בעודי נכנסת לחדרי, טורקת את הדלת.
זה מאחד הדברים של למה שאני לא מספרת לו מה עובר עליי...