מגע של אפלה 🌑

פרק 14

חלומות...חלום זה דבר נפלא, מה שאתה לא יכול לעשות במציאות, אתה יכול לעשות בחלום.
בני אדם, חיים את החלומות ביום יום שלהם, זה מה שמחזיק אותם לעמוד ולצמוח...
היופי שבדבר, שגם אותם אתה יכול להגשים ולא רק בלילות בין הכוכבים הנוצצים.
מה הדבר שהכי הייתם רוצים לחלום עליו בלילה היפיפה שלכם ולהגשימו? האם זה...כסף, זוגיות, פרסום, משפחה, טיול מהנה, או אולי לימודים?
בכל אופן אצלי אף פעם לא היו חלומות נורמלים. גם אם רציתי וניסיתי לדמיין אותם בראשי...הסיוטים חזרו אלי, שוב ושוב. בין אם זה משהו מפחיד, או משהו שאני פחות הייתי מעדיפה לדמיין...
למה זה קורה? גם אני שואלת את עצמי את אותה השאלה, הלילות שלי לא תמיד היו קסומים בשנתי.
אולי אתן לזמן לעשות את שלו ויום אחד השתנה משהו לטובה....

הרגשתי ידו מלטפת את שיערי הארוך בעדינות, בעודו בוחן אותו ברוגע ולחיי הפכו לאדומות מיד.
״רי-אן, מ-ה אתה עו-שה...?״ גמגמתי ובחנתי את פעולתו.
״אני יודע שאת מרגישה שכל העולם קרס לך מול העיניים, אבל זה לא בדיוק מה שהולך...מילנה, תתאפקי עוד קצת, אני מבטיח לך שאת תמצאי את התשובות של עצמך, יום אחד.״ עיניו החליפו לצבע אדום יפיפיה וברגע אחד השתנו חזרה.
הביט בעיני בנחישות רבה.
רציתי להזיז את פניי הצידה ממנו, הרגשתי יותר מדי קרובה אליו ובכל זאת...משהו החזיק אותי להיות באותו המצב.
״מה אתה יודע בכלל...?״ מלמלתי בחשש, אך הוא לא השיב והמשיך לבהות בי.
ריאן לפתע פקח את עיניו בהפתעה, וקפצתי מבהלה לרגע.
״חכי כאן!״ אמר, ללא היסס יצא מדלת החדר שלי.
״רגע, אבא עלול...! לא משנה, שיעשה מה שהוא רוצה...״
נשכבתי על המיטה הרכה, חשבתי על האופן שבו הוא הביט בי כל כך ברצינות, אף פעם לא ראיתי אותו כך.
מה בכלל אכפת לו ממני, הוא לא היה כזה לפני, איך משהו השתנה...?
ולמה אני עדיין חושבת עליו??
מספיק מילנה! את חייבת ללכת לישון, המוח שלך חושב על שטויות.

בום!! נשמע מחוץ לדלת חדרי, קמתי ממיטתי אוטומטית ובלעתי את רוקי. הדלת שלי לא הפסיקה לרעוד מכל בום שנשמע יותר ויותר קרוב אלי.
קפאתי במקום, מה זה יכול להיות?? למה יש רעש כל כך חזק מבחוץ...!
״אבא!״ נזכרתי בו מיד, הוא ישן בחדר הסמוך.
צעדתי אל עבר הדלת, אך משהו מנע ממני לצאת, הפחד שלי...
״מילנה, אבא שלך בחוץ, תזיזי את עצמך!״ מלמלתי לעצמי ותפסתי בידית הדלת.
בהיסוס רב, הזזתי את הידית, אך ללא הצלחה, הדלת הייתה נעולה לגמרי, ניסיתי בכוח למשוך אותה, השענתי את כל משקלי אחורה ולצערי גם זה לא עבד.
העפתי מבט אל החלון, למזלי הוא נשאר עוד פתוח, רצתי אליו וטיפסתי על עץ שהיה קרוב לחלוני.
הגובה לא היה דרמטי, אבל גם לקפוץ הייתה בעיה...
אז שיניתי יעד לעץ הירוק היפיפה שעמד לו עקום מעט, אחרי כמה רגעים נחתתי לקרקע.
בלי לחכות, שמתי את כל הפחדים שלי בצד ורצתי לכיוון דלת הכניסה לבית.
הרעשים נמשכו, ראיתי את הדלת פתוחה, עם גישה להיכנס אליה.
עמדתי לרגע מולה, ונכנסתי בריצה פנימה וראיתי את ריאן עומד לו בכוננות מול אדם זר שאיני ראיתי מעולם.
״מילנה! תברחי!״ ריאן קלט אותי ממרחק קצר.
בחנתי את הסביבה וראיתי לא מעט ערפדים מביטים בי בחיוך שובב.
אבל זה לא הפריע לי, כמו שרציתי למצוא את אבא שלי, עיניי חיפשו אחריו שוב ושוב.
״או ילדה קטנה, רוצה לשחק איתנו?״ עמד מולי שד בהתגלמותו.
״תתרחק ממני, יצור!״ כיווצתי את גבותי בפחד, חיפשתי כלי נשק שאוכל להעזר בו למקרה הצורך.
״תתפסי!״ ריאן זרק לי מוט עבה לידי, תפסתי אותו ובחנתי אותו לשניה.
ליכסתי מבט שוב אל הערפד המפחיד, הוא לא היסס להתקרב אלי באיטיות.
בעודי צועדת אחורה, פעם אחר פעם, כמה שפחות להתערב...
הערפד, חשף את שיניו הארוכות נגדי ודמעות זלגו לפתע ממני.
הסיוט הופיע שוב לנגד עיניי, ״מילנה! מילנה!! תצאי מזה!!!״ ריאן צעק בזמן שנלחם מול האחרים.
״לא...לא...אני לא מסוגלת!״ נפלתי על הרצפה, המוט התגלגל הצידה ותפסתי בראשי בחוזקה.
נזכרתי בילדותי הקודר, אותה הציטואציה בדיוק! בזמן שערפד כמעט אכל אותי.
״מילנה!!״ צעקה נשמעה, ריאן התעלם מכל הערפדים שהיו מסביבתו, בעוד קפץ במהירות והוריד את הערפד שכמעט תפס אותי.
זיכרון קצר עבר בי, כשראיתי אותו תוקף ומגן עליי....לפתע הרגשתי ידיים חמות מחבקות אותי, הרמתי את פניי, ראיתי קצה רגליים חשופות על הרצפה ומעט דם נטף ממנו.
אך עיניי חשכו מיד, ״ אל תסתכלי.״ קולו נשמע באוזניי.
״ריאן...?״ הקלה נפלה מליבי. ״ריאן...״ מלמלתי שוב.
״מממ?״
״מאחורייך!״ קלטתי ערפד מאחוריו, מתכוון לתקוף אותו.
״אל תפחדי.״ השיב ולא זז ממקומו.
״אבל...ריאן! הוא...״ הרגשתי את גופו עוטף אותי יותר.
״אעעע!״ נבהלתי, אך הערפד נפל מיד! צל של אדם השקיף ליד.
הרמתי את עיניי, שיער, אפור וארוך... התפזר על מצחו.
כל גופו היה מכוסה מגנים ובגדי שמירה ישבו עליו כמו שצריך, אך היה בוא משהו מוזר....
הפנים שלו היו מוכורת לי כל כך....״אבא...!?״ מלמלתי ופי נפתח מעט לרווחה.
ריאן שחרר ממני, קמתי במהירות והתקרבתי אל הדמות המוזרה בלי פחד.
ניסיתי להבין אם זה באמת אבי...וצדקתי! למרות הניסיון להסתיר את פניו, גיליתי זאת!
״מה קורה כאן!? אני יכולה להבין!???״ בהיטי בו ובריאן, למה הם ביחד?? ואיך זה שאבי נראה שונה מאיך שאני מכירה אותו??
השוק נשאר, אך בתוך תוכי...ידעתי שאבי איפשהו מקושר עם הנושא הזה, היסטורית הערפדים שקראתי אז במשרדו, זה לא היה סתם! ריאן הביט באבי וכך גם הוא בו.
אך שברתי את השתיקה במידי, ״מה לעזאזל?? שיקרת לי כל הזמן הזה!? מי אתה??״ צעדתי אחורה אל עבר הדלת.
״מילנה, תרגעי, אסביר לך הכל, מבטיח!״ התקדם מעט אלי.
״לא! איך אדע שאתה לא תשקר לי שוב??״ ניערתי את ראשי לשלילה.
הייתי מבולבלת כל כך, ידעתי שאיני מכירה את אבי החורג הכי טוב...אבל לא עלה בדעתי שככה הוא יראה!
״מילנה, תני לאביך להסביר, אני מבין שאת מתוסכלת...אבל תתני לו צ׳אנס! בסופו של דבר, הוא זה שגידל אותך מגיל קטן.״ ריאן התערב, ולקחתי נשימה עמוקה.
הבטתי שוב באבי, עיניו המודאגות לא הפסיקו לרחם עליי, כך הרגשתי בכל אופן...וזה עצבן אותי עוד יותר.
״מילנה, אני...״ רגליו היססו לצעוד אלי, כאילו אני טרף שעוד שניה אברח.
למרות שגם הרגשתי זאת בעצמי, במוחי תכננתי לברוח באמת, אבל עבר בי המחשבה שאולי אגיע הזמן להפסיק ולעמוד מול הבעיות שלי...
התנשפתי במהירות, ליכסנתי מבט אל ריאן, הוא הנהן לי עם ראשו ובחיוך קטן.
לא אשקר, זה מעט עודד אותי...״אוקיי, אקשיב לך.״ השבתי לאבי.

לאחר שהשקט הגיע, התיישבתי יחד עם אבי בכיסא וריאן הכין לעצמו משהו לשתות בזמן הקודר הזה.
התמקדתי בסיפורו, ראיתי שהוא התקשה מעט לדבר, אבל בכל זאת חיכיתי שיהיה מוכן לפתוח את הפה בביטחון.
״רציתי לשמור עלייך, לפחות עד שתגדלי עוד קצת...אבל אני מבין שאני באמת יושב כאן מולך ואין לי כל כך הרבה ברירות.״ אבי התחיל לדבר.
״אבא, אריק. מי שלא תהיה...אתה גידלת אותי מגיל קטן ואני מודה לך על כך לשארית כל חיי! אבל במשך הזמן הזה חוויתי כל כך הרבה דברים, איך אוכל להתעלם מעובדות קיימות? במיוחד שמישהו שאני אוהבת, מכירה וסומכת! כל כך הרבה זמן...יודע על כל הנושאים האלה. ובכל זאת מסתיר אותם ממני.״  השבתי בתסכול.
בחיים שלי לא דמיינתי, שאשב ליד האדם שאהבתי עד כדי נשמתי! ופניו צבועות בשקרים רבים.
כל כך רציתי להרביץ, לצרוח, לבכות...כל כך הרבה רגשות הציפו אותי באותם הרגעים האלה.
״את צודקת, אני רק רציתי להגן עלייך, מהעולם האכזר הזה...אני יודע מה את עוברת.״ לקח אוויר והמשיך. ״כן, מילנה. אני צייד ערפדים...מגיל קטן, כשכל השטחים נשלטו על ידי כמה מהיצורים האלה, היינו חייבים להגן על האזרחים, על העולם. ״ צחקקתי, באמת לא ידעתי איך להגיב לכך.
אבי החורג צייד ערפדים, מה!?
״כן, אני דווקא רואה שאתה מקושר טוב מאוד עם הרבה ערפדים מהסביבה...״ עניתי ושלחתי מבט כועס אל ריאן.
״לא! אני מתכוון...שלא כל הערפדים רעים מילנה, יש גם הרבה טובים! רק בני האדם שנדבקו על ידיהם מדרגה E מסוכנים. הם יכולים לשנות את הגירסה של עצמם די מהר מאוד.״ הסביר.
״למה אתה מתכוון אריק?? אתה אומר פה שהערפדים בעצם לא מסוכנים? רק בני האדם שנדבקו הם המסוכנים כאן???״ חזרתי אחריו, אך בזילזול יותר.
״אריק?״ הרים גבה ומבטו הפך למאוכזב.
השפלתי את פניי, אני באמת לא התכוונתי להגיד את שמו...אבל באותו הרגע הרגשתי כאילו אני מדברת עם אדם זר, שאני לא באמת מכירה כמו שחשבתי.
אבל עמוק בפנים, אני באמת לא רציתי להוציא את שמו הפרטי כך...