מגע של אפלה 🌑

פרק 13

שוב חייתי בשקר, אבל לפחות שקר חיובי...נהנתי מכך שלא ידעתי את כל הסיפור הזה.
כאב לי לדעת שזה אמיתי, אבל דברים כאלה אי אפשר להדחיק.
מצד ראשון אתה אומר, שווה הבריחה מהמציאות ומצד שני, אם אמשיך לברוח זה תמיד יחזור.
כך או כך, הדבר הזה לעולם לא יעזוב אותך, הבנתי זאת רק שבאמת קיבלתי את כל האמת בפרצוף.
זה החיים שלי, לא אוכל לשנות זאת, לא משנה מה אעשה.
הדבר היחיד שנותר לי, זה להתעמת עם הפחד, גם אם הוא יהרוג אותי בסופו של דבר.
אסור לי לברוח, אחרת הדבר יחזור כפול בהפתעה גדולה יותר.

״זה באמת אמיתי...הכל היה שקר! למה?״ דמעות זלגו מעיניי ופחדים תקפו אותי מיד.
״מילנה, אני יודע שזה יותר מדי בשבילך ליום אחד, בואי נחזיר אותך הביתה קודם, בסדר?״ הביט בי בצפיה שאאשר זאת.
״לא! אני לא רוצה!! זה לא יתכן, איך? איך...!״ תפסתי בראשי, הרגשתי התקף חרדה תוקף אותי, ריאן הביט בי וניסה להרגיע אותי דרך עיניו הרגועות.
״תתני לגוף שלך לנוח קודם, את צריכה את זה...תאמיני לי.״ הרים אותי בלי רשותי ומיד נעלמנו מהנקודה בו היינו לפני רגע.

מולי ניצב ביתי הקטן, בעודו היה מכוסה בשלג לבן וטהור...הסביבה הייתה שקטה למדי.
חשבתי אולי מישהו בכל זאת ירגיש בחסרוני, אבל מסתבר שלא...
״תיכנסי, אבא שלך דאג לך...״ הסביר ונתן לי סימן להתקדם.
״איך אתה יודע, היית לידו בזמן הזה? אתה בכלל מכיר אותו?״ התחלתי שוב להפיץ אותו בשאלות, אך הפעם ריאן לא התחמק ממני.
״מילנה, אני ערפד. יש לי את היכולות להרגיש ולהקשיב למחשבות של בני אנוש...בנוסף לכך, אני חושב שאת צריכה להכיר יותר את אביך...וברגע שזה יקרה, אולי המחשבות שלך קצת יסתדרו.״ שילב את ידיו, הביט בי ולאחר מכן על הבית.
״מה יש לאבא להסתיר ממני? למה אני צריכה להכיר אותו טוב יותר?! אולי תסביר לי אתה? אם אתה כל כך יודע עליו!?״ התפרצתי בצעקה, כבר נמאס לי מכל הרמזים האלה! למה אף אחד לא יכול לדבר איתי ישירות על דברים?? למה כל דבר זה להתחנן??
״אני מבטיח שברגע שתדעי, ניפגש שוב...להתראות מילנה.״ השיב ונעלם מעיניי בשניות ספורות.
יופי, באמת!? אני לא מופתעת כבר משום דבר שהוא יעשה, לסמוך עליו...לא אפשרי!
ערפד שוויצר, זה מה שיש לי להגיד!! הוא סתם מנסה להיראות מסתורי ולהשוויץ בכוחות שיש לו.
״אני לא יודעת אם אתה שומע את זה, אבל בכל זאת אצעק את זה!! ריאן, אתה ערפד פשוט בושה לערפדים, סתם טמבל!!!! חושב שהוא יודע הכל!!!!״. צרחתי בסביבה הריקה בו עמדתי, אפילו לא היה חרק, רק שלג שנשב לו ושמח יותר לכסות את האדמה היפה שלנו.
התקדמתי הביתה, כל הדרך התלבטתי איזה תירוץ טוב יכול להיות לי בכך שברחתי מהבית.
אני יודעת שלא משנה מה, הוא יכעס עליי כך או כך, אבל אם יהיה אפשרות להוריד מהכעס...זה יהיה טוב.
נכנסתי הביתה בשקט, עיניי הביטו באבי יושב בסלון ורוכן קדימה.
שתיי ידיו תפסו בפיו, אחת מרגליו לא הפסיקו לרעוד, כאילו נראה חושב על משהו.
״אבא...״ מלמלתי בחשש וסגרתי אחרי את הדלת.
״מילנה!?״ קפץ כששמע את קולי הזהיר, הוא התקדם אלי במהירות ובחן אותי מכף רגל ועד ראש.
״את שלמה...״ התנשף בהקלה רבה.
״מה? מה שלמה? למה שלא אהיה שלמה?״ התבלבלתי מתגובתו.
״אה? לא, חשבתי נפצעת! רגע, גברתי אני זה שצריך לשאול פה את השאלות, לא את!!״ הרים את קולו בפתאומיות.
״מ...״ לא עניתי, ידעתי שהוא צודק בדבריו.
לא הייתי צריכה לברוח, אני מתחרטת כל כך!! אם לא הייתי עושה זאת, אולי היה עדיף שלא אזכור שום דבר מכל זה.
אבל דבר אחד לא הבנתי, אבי כל כך פחד...כל כך הרבה שאלות מוזרות...אם פגשתי מישהו, אם נגעו בי, אם נפגעתי, או נפלתי ודיממתי...
אני מבינה את הדאגה, אבל משהו כאן לא נראה לי...
״תחזרי לחדר שלך, את מרותקת למשך שבועיים שלמים!!״ צעק, ברמה שראיתי את רוקו נשטף החוצה.
״מה!? אבל אבא...!״ איך הוא מסוגל לרתק אותי למשך שבועיים שלמים?? מה אני אעשה כל הזמן הזה בחדר...אני אשתגע בטוח!
״לפחות לבית ספר אני הולכת, כן...?״ מתישהו בן אדם חייב אוויר מבחוץ.
״לא! את מושעת גם כן בזמן הזה! ואל תתווכחי איתי!!״ נזף בי.
״אבל אבא!! אתה לא יכול, זה לימודים ואני חייבת ללמוד!״ הוא רציני שגם לבית ספר לא אלך?? זה הגיוני בכלל?!
״אני המנהל, אני יכול לעשות מה שאני רוצה! כל עוד זה קשור לבית ספר שלי, עכשיו לכי לחדרך!״ התעקש, לא היה לי כוח עוד להתווכח איתו ובאמת הלכתי לחדרי עצבנית.
זרקתי את תיקי באגרסיביות, התיישבתי על המיטה ותפסתי בפניי. אין מצב...איך הגעתי לסיטואציה בזאת??
נכנסתי למיטתי ועטפתי את עצמי עם גופי. הרגשתי חרדה ושקופה לפגיעה.
הכל מבלבל כל כך...
ניסיתי להחזיק את עצמי שפויה, אחרת זה היה הולך למשהו הרבה יותר קיצוני.
עצמתי את עיניי ונרדמתי...כך המחשבות שלי יושתקו לכמה שעות טובות והפחדים יעלמו לי.

יום ועוד יום עברו להם, הרגשתי מתוסכלת, אבל ניסיתי להעסיק את עצמי בדברים, כדי לשכוח מהכל.
התיישבתי בכיסא חדרי, ראשי נשען על השולחן וציירתי כמה ציורים שעלו בראשי לצייר.
הרמתי את ראשי, הבטתי בציור שציירתי מדמיוני ועיניי נפקחו.
״הייתי בטוחה שציירתי פרחים!״ הבטתי יותר מקרוב על הציור, אך הוא היה שונה ממה שחשבתי.
בית קטן, משפחתי ועשוי מלבנים יפות הופיע בציור שלי...מה לעזעזל...?
״איפה הראש שלך נמצא!!״ קיפלתי את הדף מעצבים וזרקתי לפח.
דפקתי את ראשי על השולחן, האם אי פעם זה יעבור?
״אל תעשי את זה, את תפגעי בעצמך.״ שמעתי פתאום קול מוכר מאחורי.
הסתובבתי במהירות, ראיתי את ריאן יושב על אדן החלון ומביט בפרח אדום שהחזיק בידו, מסובב אותו מצד לצד.
״לא נמאס לך לשגע אותי? מה אתה עושה בבית שלי?״ קמתי מתוסכלת.
האדישות שלו...איך בן אדם יכול להיות אדיש כל כך!!!
המשכתי להסתכל עליו בשנאה, עיניי בחנו אותו...אך גבותיי התיישרו שוב.
הנחה קלה יצא ממני, למרות שריאן ערפד.
ברגע שהוא לא מוציא מילה מהפה, מביט רק אל הפרח, נראה כאילו אין בו משהו שונה מאחרים, כאילו אדם רגיל לחלוטין.
״מה? למה את מסתכלת עליי ככה?״ עיניו לרגע עברו אלי וחזרו לפרח היפיפה.
״יש לי שאלה, אני מרגישה לפעמים שעוד כשהכרנו...יכולת להתחמק ממני ולא לפגוש אותי יותר, אבל למה כל פעם אנחנו נפגשים...? ולמה אתה מתיישב עכשיו ככה על אדן החלון שלי? כאילו אנחנו חברים של שנים...״ התיישבתי על המיטה והבטתי על הפרח בו שיחק.
״מממ...את נמשכת אלי, זה למה זה קורה.״ השיב, הרגשתי שהוא מנסה להתחמק מהשאלה האמיתית שלי.
״אני!!? פחחח!!! נמשכת אלייך!!??? ממש לא!! חי בסרט!!״ התחלתי לצחוק לו בפרצוף.
ריאן העיף מבט אל חתיכת הנייר שקיפלתי באגרסיביות, עיניו נפקחו לרגע בהפתעה ובאותו שניה חזר למבטו הקודם והאדיש.
אין מצב, איך אני יכולה להימשך לערפד!! ראשי התחרפן מהיציאות שלו.
הביט בי, ״תצחקי, אני יודע שכן, יש לי יכולת להרגיש אנשים ואת גברת מילנה נמשכת אלי, לא מעט.״ ריאן נכנס לחדרי, הניח את הפרח על מיטתי והתחיל להתקרב אלי באיטיות.
״מה אתה עושה? תתרחק ממני!״ פקדתי עליו, אך הוא המשיך להתקדם.
״אני יודע שאת מרגישה את החיבור בינינו, לא תוכלי להתחמק מזה אף פעם.״ בלעתי את רוקי, הערפד הזה מטורף!! התקדמתי צעד אחורה ממנו.
למה? למה...? עד שאני מנסה לצאת מכל זה, הוא מופיע לי שוב מול העיניים, גם ככה קשה לי, אז למה אתה בא ומנסה אותי שוב!?