מגע של אפלה 🌑

פרק 6

פחד, זה הדבר שהכי נגיש אצלי, הוא תמיד היה שם...בכל סיטואציה, בכל מקום.
אבל הפחד האמיתי זה להבין שאתה לבד...
שהכל רודף רק אחרייך, גם אם אתה לא רוצה בזה, אתה חייב להתמודד!
ההחלטות שאתה קובע לעצמך, הם ההחלטות שיקבעו את ההשלכות שלאחר מכן.
ובזמן שאתה צריך באמת עזרה, אף אחד לא יטרח להתקרב אלייך...ופה אתה לבד.
חוויתי הרבה פחדים בחיי, אבל זה...אני כבר לא יודעת אם לקרוא לזה פחד.
זה מעבר לו!
אבל הדרך היחידה לנצח את הפחד, זה להתעמת איתו.

״ריאן!!! ריאן!!!״ צעקתי בכל כוחי.
הרעש העיר את המת, העורבים שוב התעופפו...אך ביותר רעש גדול.
נמאס לי, נמאס לי לפחד! אם זאת הדרך היחידה למצוא אותו, זה מה שאעשה!
עיניי בחנו את הסביבה שוב, ״ריאן!!! ריאן!!!! תראה את עצמך, פחדן אחד!! תסביר לי באמת מה קורה כאן!!!!״
דמעות זלגו מעיניי, הייאוש השפיע עליי חזק והפחד כבר נעלם מזמן.
״תפסיק לברוח!!!״
״רי...״ לפתע הרגשתי יד מכסה את פי, ניסיתי להמשיך לצעוק, אך זה היה בלתי אפשרי.
ריח הדם שיצא מידו, הבהיל אותי מאוד, התחלתי להאבק עם היצור.
אבל הוא היה חזק מדי, יופי, הפלתי את עצמי למלכודת בכוח!
לפתע הרגשתי את ההרגשה ההיא שוב, הסם הזה...עוד הפעם מנסים למסטל אותי!
ניסיתי לתפוס את עצמי ולאבק נגד המפלצת החזקה, אבל ללא ברירה הגוף שלי ויתר מהר מדי, ושקע לתרדמת עמוקה...

קולות של צרחות ובכי נשמעו ברקע, חור שחור הקיף אותי והחושך האפל עיוור את עיניי.
קולות הבכי המשיכו, נגעתי בפניי הרטובות והבנתי שזאת אני בכלל...
הפחד הציף אותי באיימה, אני מודעת למתרחש, אך לא יכולה לעשות שום דבר בנידון.
רק לקוות שזה יגמר מהר...מה לעזעאל לא בסדר איתי? אולי זה רק עוד חלק מהסיוטים שאני חובה? הלוואי וכן.
עיניי קיבלו אור בוהק שסינוור אותו מאוד, פקחתי את עיניי אט...אט...
״מי זאת?״ שמעתי קול עצבני לידי.
״מה בת אדם עושה בשטח שלנו?!!״ תקיפה מהצד האחר נשמע.
״אני אוכל אותה...״ הרגשתי לפתע ליקוק קטן מלטף את אוזניי. ״היא טעימה כל כך...״ צחקק.
קפצתי בבהלה, זרועות גדולות שחררו אותי, אך זה לא אומר שהרגשתי מוגנת...
חקרתי את הסביבה שבא משכו אותי בכוח אליה, ערפדים.
בכל מקום, פשוט ערפדים!
בית גדול ניצב מול עיניי, ואורות קטנים נצנצו ממקומות חשוכים לגמרי והקולות...כל אחד התענג כשהביט בעיניי המפוחדות.
״האם ביס קטן מהבן אדם הקטן הזה, יהפוך אותי לחזק יותר?״ מישהו מהקהל נכנס והתקדם לעברי.
״בבקשה, לא! אל תתקרב!!״ התחננתי בבכי, שום מבט רחמים לא היה בעיניו.
אבל הדבר היחיד בו הם התמקדו, זה בידי הקטנה...רק תשוקה לריח המתוק...בחנתי את ידי שטיפטפה מעט בדם. ״שיט!״ מלמלתי, כנראה נחתכתי בזמן שנאבקתי בכוח ביצור.
״ריח כזה נדיר...מאיפה מצאת ילדה כזאת מתוקה?״ צעד נוסף והיה קרוב למדי, בעוד תפס בידי, לשונו חקרה את ידי הקרה בהתענגות.
ואני רק נגעלתי מהמגע החם שנגע בידי המסכנה, דמעות זלגו מעיניי, אני פשוט רוצה למות!
לשונו החליקה לאט, לאט...עד לעורי הרועד וקח התגלגל עד לגורני, רציתי להקיא.
קולות של שמחה נשמעו, הרגשתי פשוט נורא! כאילו אני הקרקס שלהם!!
יריה חזקה העלימה את הערפד פתאום, נפלתי על האדמה בהקלה רבה...מבטי הופנה לקרקע הקשה.
הגרפתי את כפות ידי בחוזקה, שמעתי צעדים מתקרבים לכיווני, לא, לא עוד אחד...
״מה את עושה כאן? אמרתי לך לא להגיע לפה, נכון?״ הקול היה מוכר, הרמתי את ראשי וראיתי אותו...את מי שחיפשתי כל הזמן הזה. הוא בא!
״היית צריך לבוא לפני שזה קרה!״ צעקתי בכעס.
״חצופה!!! מי היא בכלל שתרים את קולה על המנהיג שלנו???״ מישהי צרחה בעצבים וקפצתי מיד בבהלה.
״מנהיג...?״ חזרתי להביט בו בשאלה, עיניו לא הפסיקו לנעוץ בי מבטים
״כן! אנו הערפדים נמצאים כאן רק בשל נוכחותו של טהור הדם, ריאן.״ מישהו ענה לשאלתי במהירות.
״מה קורה כאן...?״ השתגעתי נכון? הכל פשוט לא הגיוני!!
״מילנה, על מה את כל כך הרבה חושבת?״ ריאן התכופף אלי, חיוך רך ועדין עלה לשפתיו.
ידו נגע בידיי הפצוע, ״כואב לך?״ לא עניתי, שוב דמעה נפלה ללחיי הרטובות.
הוא ליטף אותה, היה לו מגע חם...הרגשתי את זה, אבל...אוטומטית פשוט העפתי את ידי ממנו במהירות.
״מאיפה אתה יודע את שמי??״ התחמקתי מהסיטואציה הלא רלוונטית, למרות שאיתו, זה הרגיש מוגן...
״אני יודע הכל מהכל עלייך מילנה, אבל לא חשבתי שאציג את עצמי בדרך הזו...״ הסתכלתי על כף ידי, השריטה נעלמה לגמרי, כאילו אינה הייתה!
אם כל החמימות שהרגשתי איתו, לא יכולתי לאבד עשתנות! קמתי על רגליי בכוח, גם בעוד שרעדו ללא סוף. כך ריאן אחריי התרומם.
בלעתי את רוקי ופתחתי את פי בעצבים. ״אתם, כולכם!! אותו הדבר! פשוט יצורים נוראים! אוכלים בני אדם בלי רחמים, מפלצות!״
״יאא!! אנחנו שונים לחלוטין מהערפדים שהיו בעבר בני אדם, בבקשה אל תכלילי אותנו ביחד.״ מישהו שיצא מבין הקהל, השיב לי בחיוך מתוק.
״כן, אנחנו אצילים! ערפדי בני אדם, ברמה E הם המפלצות! אין לך זכות לשפוט שאנחנו אותו הדבר!״ מישהו אחר ענה, בעוד החזיק ורד אדום בוהק.
״ואנחנו צריכים וחייבים לפקח עליהם, לפני שהם יהיו צמאים לדם, ויתפסו את האדם הראשון שהם ימצאו, כמוך...״
המוח שלי רצה להתפוצץ מבלבול, בחנתי את כולם...אחד אחרי השני, אני באמת חייבת מנוחה.
״חברים, תעזבו את הילדה שלי. שאף אחד לא יעז לגעת בה יותר, אחרת תפרו את פקודתי. הבנתם?!״ ריאן נכנס לשיחה ותפס אותי לחיבוק גדול.
מיד הסביבה השתנה באותו הרגע, אני בחדר...?
בחנתי את החדר הגדול, מדף ספרים גדול ניצב לצידי, מולי עמד לו שולחן משרדי בו היה מלא ניירות מסודרים היטב.
הכל היה נקי כל כך, טוב, אני יודעת שזה לא הזמן הנכון להגיד את זה...אבל הערפד הזה חולה ניקיון, ברמה קיצונית למדי!!
המחשבות חזרו שוב אל ריאן, מי הוא? ולמה אני מרגישה שרק אצלו כל התשובות נמצאות?
״טוב, עכשיו שאנחנו כאן לבד, הפעם לא תוכל לברוח ממני, אני רוצה תשובות!!״ פניתי אליו במלואה הזעם.
״אני עדיין לא חושב שזה הזמן בשבילך, למרות...שזה די מפתיע אותי שנחשפת כל כך מהר לכך.״ נשען על שולחן העבודה.
״על מה אתה מדבר?״ הרמתי גבה בבילבול, ריאן מדבר יותר מדי הרבה, רוב הפעמים הוא פשוט חלקלק בדבריו וכבר קשה להאמין למילים שיוצאות לו מהפה.
״מעניין...״ רגליו התחילו לצעוד אלי באיטיות. ״אולי ככה הכל יחזור אלייך?״ מלמל לעצמו והתקרב ללא מעצורים.
הלכתי אחורה, בחנתי את החדר וחיפשתי דרך מילות, יש לי תחושה שזה הולך להיות רע.
״ריאן, יש בנינו גבול דק! שלא תעז להתקרב יותר!!״ הזהרתי אותו בכעס.
הוא צחקק, עיניי הביטו אחורה לרגע קטן וגבי התנגש בקיר, פה הבנתי שאין דרך לברוח.
בחיוכו יכולתי לראות בעוד מרוצה מעצמו, ״את זאת שבאמת תגידי לי מה לעשות?״ תפס את סנטרי במהירות.
המגע ממנו היה רך, אך שונה ממבטו הקשוח.
לא, הוא סתם מחפש לבלבל אותי! מילנה תפסיקי לחשוב על דברים!!!