מגע של אפלה 🌑

פרק 4

החיים לא לוקחים אותך בדיוק לאן שאתה רוצה, או בכלל רוצים לקחת...
וכך זה התנהל אצלי, כל חיי.
לפעמים אני אומרת לעצמי, אולי מספיק לרצות? אולי עדיף לא לצפות?
או אולי בכלל לברוח מהכל??
כל תקווה שמגיע, בורחת כאילו אינה הייתה.
איבדתי את עצמי כבר מזמן ובכל זאת מנסה לא ליפול...

ישבתי בכיתה, ספר הלימוד היה פתוח, אך אני בהיתי בו...
הראש שלי כלל לא היה בלימודים, אלה בפחד שהציף אותי. אני לבד כאן...בכיתה בודדה בחושך אפל.
נקישות על החלון השקוף, שלג לא הפסיק לרדת, מניחה שבקרוב יהיה סופה.
התנשפתי ביאוש, ״מילנה, תתרכזי, את צריכה ללמוד!״ מלמלתי ונתתי לעצמי מכות קטנות בלחיי.
השעון תיקתק, כל דקה שעברה הרגיש כמו נצח עבורי...
שיחקתי עם העט ובעזרתו גרדתי את שיערי המקורזל. ״שיט.״ דיו אדום טפטף ולכלך את שיערי.
קמתי מהכיסא, יצאתי מהכיתה ומיהרתי לשירותים הכי קרובים.
אני לא מאמינה שהשיער שלי התלכלך עכשיו מצבע אדום, איזה מזל יש לי!
שקט סורר היה במסדרון המבודד, בעודי מתהלכת בצעדים גדולים ונכנסת לשירותים.
פתחתי את הברז, שטפתי את שיערי ועיניי הביטו בצבע האדום היפיפה שהשתלב עם המים הקרים.
אני זוכרת בעבר שהמחנכת הכיתה הסבירה בשיעור על משמעויות הצבעים בעולם שלנו, אך לא זכרתי אף צבע, אבל האדום דווקא כן נחרט בראשי.
"עוצמה, תשוקה, אומץ, כעס, כוח! אזהרה..."
ומה זה בא לידי ביטוי? הערפד שבו פגשתי לראשונה..
לא אשכח את הפרצוף המתעב שלו! הוא נחרט בראשי כמו תמונה במסגרת.
הוצאתי את המחשבות הנוראיות מראשי, יצאתי ופניתי חזרה אל הכיתה.
בדרך...רוח קלה נשבה מאחד החלונות, שיערי התעופף הצידה וקרירות עברה בגופי.
תחושה מפחידה תקפה אותי שוב, אך הרבה יותר חזקה, הרגשתי אותו...הרגשתי את הנוכחות.
לא סתם נוכחות, כאילו מישהו מסתכל עליי עכשיו...
לפתע דלת של אחת הכיתות נסגרה בטריקה חזקה, קפצתי מבהלה ועייני חקרו בזריזות את השטח הנקי.
״אולי כדי שאלך הביתה עכשיו, לא סיימתי ללמוד, אבל אני בטוחה שאבא יבין...״ מלמלתי לעצמי וצעדתי במהירות אל היציאה של בית הספר.
אפילו את ספר הלימוד שלי השארתי בכיתה, לא הייתי מסוגלת עוד להישאר.
עוד טריקת דלת נשמעה, אך הפעם מחדר המורים, יכול להיות שאחד המורים החליט להגיע לבית הספר בלילה?
מחשבות התרוצצו ושאלות איימה הופיעו בראשי, רגליי עצרו. הרגשתי את זה! מישהו...מעלי...עיניי הביטו באיטיות על התקרה...
אז הבנתי, אני לא לבד, אני באמת לא לבד! אישוניי התרחבו מפחד איימים, רגליי תפסו את עצמם ופשוט רצו אוטומטית.
דמות ערפד, שוב הרגיש כמו חלום והלוואי להתעורר ממנו!
הוא רדף אחרי, שותה דם! התשוקה שדיברתי עליה, אני המטרה!
רציתי לבכות ולא יכולתי. הדמעות קפאו מאשלג הקריר, אבל זה לא מנע ממני מלברוח.
עיניי עקבו אחריו, זה פשוט לא הגיוני...אני באמת מרגישה חולה!
לא כמו התעטשות או שיעול, חולה, חולה בתוך הראש! אני מרגישה כאילו השתגעתי. אבל אני יודעת שאני בסדר, נכון??
אני יודעת שאני לא נורמאלית, לא כמו כל אנשים האחרים...
אני מרגישה את זה.
ההזיות שאני חווה, פשוט...מפחידות מדי!
איך זה אמיתי? מה קורה עם החיים שלי?!
הרגשתי גוף כבד נוחת עלי בקפיצה, הבנתי שזה הסוף שלי.
גופי הסתובב אליו, עיניי התחננו לרחמים, אבל ליצור הזה, כלל לא נראה בו שום רגש אפשרי.
ידיו תפסו בכתפיי, הרגשתי את ציפורניו חודרות לתוך עורי החיוור וזה היה נורא...
כאב לי, צרחתי, בכיתי, התחננתי. שום דבר לא הרפה ממנו מלעזוב אותי.
הזיכרונות שוב הציפו אותי, הכל ביחד.
שתקתי, פשוט ויתרתי. אין לי דרך לצאת מזה.
כנראה זה היעוד שלי, למות על ידי ערפד. שאף אדם עוד לא מודע אליו.
הרגשתי לפתע גוף חמים מלטף אותי מאחור, הכאב הנורא שספגתי נעלם במהרה.
פקחתי את עיניי, הערפד שלפני דקה היה מעליי, נעלם כאילו לא היה.
אך ההרגשה החמימה לא ברחה ממני, הבטתי לאחור עם דמעות יבשות בעיניי וראיתי אותו...
״זה אתה שוב...״ בחנתי את עיניו, ״אדומות...״ מלמלתי, מבטו עף הצידה ממני.
״למה...?״ מלמלתי מעט חוששת. ״אני ראיתי את זה! למה אתה מנסה להסתיר ממני??״ הרמתי את קולי בזעם.
״אתה גם אחד מהם!״ התחלתי להתחרפן, ערפד...ועוד ערפד...ועוד ערפד, המוח שלי כבר כמעט ויוצא מהמקום.
״תהיי בשקט! ותמשיכי קדימה כשעינייך מביטות לקרקע.״ לחש לאוזניי הקטנות.
הרגשה חמימה עברה בכתפיי בו הוא נגע, נרגעתי להפליא...גם אם רציתי להתעצבן, לא יכולתי. כאילו סם שטף את גופי.
עיניי נתקעו על הרצפה המלאת שלג, רעש העצים כלל לא הוציאו אותי מריכוז.
והרוח ליטפה את פניי הקרות, אבל זה הרגיש מרענן ונעים...
לאחר הליכה מרובה, הוא עצר ושחרר את ידיו ממני בעדינות.
יצאתי מהר מהסם שלפני רגע הפך אותי לזומבי, בחנתי את הסביבה בה עצרנו.
״הבית של אבא...״ מלמלתי מבולבלת, איך הוא יודע איפה אני גרה??
עייני תפסו את מבטו במהרה, אך בכעס. ״ריאן, נכון?!!״ נזכרתי שזה הוא שמו.
אני זוכרת אותו היטב, הוא האחד שהוציא אותי איכשהו מהמקום הקירפי בו הייתי.
כמובן שלא אשכח את זה שידע טוב מאוד מה יש בתיקי.
״אתה!!״ הצבעתי עליו בלי בושה, ״תגיד לי עכשיו מי אתה!!״
״אמרתי לך, ריאן.״ השיב באדישות, כאילו כל העולם מחכה לו.
״בן אדם, אתה לא תתחמק מיזה הפעם, סליחה...יותר נכון, ערפד.״
הדגשתי שיבין שאיני מטומטמת.
התנשפות של יאוש שמעתי בקולו, ריאן הרים את ראשו ועיניו התמקדו בי לפתע, לא מצמצתי. הרגשתי שאם אמצמץ לו כמו בתחרות מבטים, אפסיד.
קצוות שפתיו התרחבו לרגע, קמטתי את מצחי, מה יש ליצור הזה??
״מילנה!״ שמעתי באוזני את קולו של אבא.
״אבא??״ סובבתי את ראשי אוטומטית, וראיתי אותו צעד לכיווני.
אך אינני שכחתי מריאן, הסתובבתי אל השלג הלבן. ״הוא נעלם...״ שיט! לא הייתי צריכה להרפאות ממנו.
״מי נעלם?״ שאל.
הסתובבתי אל אבא, בעוד שיחקתי עם שיערי הצידה באיוש.
״ביתי, קרה משהו?״ בחן את פניי המוטרדות.
הרגשתי אכזבה, אכזבה כל כך נוראית! איך נתתי לו ללכת ככה, מבלי לדעת מי היצור הזה או בכלל מידע עליו...
נזכרתי בחיוך הקטן שעלה לשפתיו לפני שאבא הגיע, הוא ידע, הוא ידע שהוא מגיע. ״שקרן מנובל.״ דפקתי את כף רגלי כמה פעמים בשלג.
״מילנה! תרגעי!״ אבי הרים את קולו. ״בואי כנסי הביתה, קר מידי...את תתקררי.״ שילב את ידו בכתפיי. ״כאילו שדאגת לזה לפני...״ גלגלתי את עיניי בשקט.
״מה?״
״כלום, כלום...״ עייני הביטו שוב אחורה, איך הבחור הזה נעלם כל כך מהר??! אני חייבת למצוא אותו שוב, לא אהיה רגוע, עד שלא אתפוס אותו.
ישבתי בספה, עיניי התמקדו ברצפה הלבנה, איך? איך?! איך פספסתי אותו?! רק עוד קצת במושכות והייתי שם.
״מילנה?״ שמעתי את אבי קורא בשמי.
״מממ?״ מבטי עבר אליו במלואה תשומת הלב. ״קראתי לך כמה פעמים, ממה ראשך מוסח כל כך?״ יאוש של דאגה נשמע מקולו.
״אבא...״ קמתי אליו ונשענתי על הקיר. ״כן, יקירתי. ממה את מודאגת כל כך?״ זרם המים ורעש הכלים שאבי שטף הסיח את דעתי שוב.
״מילנה??״ קרא בקולי.
״אם היה קורה לך משהו בלתי צפוי, משהו...שהוא מעבר להיגיון, שלא תוכל לאמין שזה בכלל נכון...כמו...מממ ערפדים...מה היית עושה?״ הרגשתי שאני חייבת לספר למישהו, אחרת הייתי יוצאת משליטה. למרות שאיני כלל מצפה לתגובה מרגיע ממנו, בטח רק צחקוק ועל כמה שאני מטומטמת עם המחשבה הזאת.
אבל כנראה טעיתי...הוא הביט בי, אך לא המבט שציפיתי...יותר כמו...משהו מאיים ומדאיג שעבר בראשו באותו רגע.
וזה רק גרם לי להתחרט על כך שפתחתי את פי בפניו...