מגע של אפלה 🌑

פרק 15

הזדמנויות, זה חשוב לתת, אני? תמיד ריחמתי וויתרתי.
אך הפעם משהו בי גרם לי לפחד לסלוח, סבלתי ונפגעתי...איני רוצה להרגיש זאת שוב, מהאדם שסמכתי יותר מכל...והשאלה הראשונה שעלתה בראשי, היא מי באמת רוצה לטובתי?
כי ברגע הזה, אני מרגישה שעיניי סגורות וזקוקות למישהו שיפקח לי אותם לרווחה.

אריק...אריק...אריק...״איזו סתומה אני!!״ דפקתי את כף ידי במיטה. מילנה! למה היית חייבת להוסיף את שמו??
ישבתי בחדרי, הרגשתי את התסכול שבי מתפרץ. ״את חייבת לתת לו הזדמנות, מילנה, הוא רק רצה לטובתך.״ ריאן נשען על עדן החלון ושילב את ידיו.
״אתה יכול לא לעמוד לי על הראש?? אמרתי לכם שאני צריכה לחשוב על כמה דברים, לבד!!״ הסתובבתי אליו כועסת.
״אז תחשבי.״ משך את כתפיו. ״לא! הכוונה שלי זה לבד!! אתה חייב להידבק אלי??״
״אני פה לשמור, שלא תעשי שטויות.״ השיב וצפה בנוף דרך החלון.
גלגלתי את עיניי, התיישבתי שוב בנוקשות על המיטה, ״תגיד, אין לך משהו אחר לעשות? ובכלל מה אתה קשור לעניין?!״ המשכתי לדבר, אך ריאן התעלם מדבריי והמשיך להתעסק בנוף המושלג.
הנחה גדולה יצא ממני, ״שיהיה.״.

שעות הלילה הגיעו, נשכבתי על המיטה והמשכתי לחשוב, בעודי מביטה על התקרה.
ריאן עדיין ישב לו. אני אפילו לא יודעת איך הוא מסוגל להישאר ככה כל היום, בלי לדבר או לזוז בכלל.
עיניי לא נשארו אדישות, העייפות גברה עליי ונרדמתי לשינה עמוקה...

הרגשתי יד מלטפת בעדינות את שיערי הלבן, הסתובבתי...הכל היה חשוך.
חוץ מדבר אחד, ״אמא!״ שערה הלבן דמה לשלי, עיניה האפורות הביטו בי בחיוך וידיה המשיכו ללטף אותי בנעימות.
״את יודעת מה לעשות, תסמכי על עצמך קצת יותר...״ השיבה, דמעה ירדה לי.

פקחתי את עיניי, נבהלתי. ״ריאן!״ ראיתי אותו צמוד למיטתי ומלטף את שיערי החלק.
״מה אתה עושה!??״ קמתי למצב ישיבה, במהירות.
״יש לך בית ספר, את מודעת לכך, כן?״ קמתי על רגליי, ״שיט.״
״רגע? מה אתה...אבי בכלל ריתק אותי!״ נכנסתי למיטתי חזרה, ביאוש רב.
למה ריאן חייב להיות פה בכלל?
״דיברתי עם אריק, הוא מסכים שתצאי לבית הספר והריתוק יבוטל, אך ורק שאהיה בסביבתך...״ חייך, בשטניות.
״חה! חה! חה! אתה?? תשגיח עליי??? ממש אבל ממש לא!!! אני אוסרת את זה!״ הרמתי את קולי לבסוף.
למה שריאן ישגיח עליי? אני ילדה גדולה, אני באמת מרגישה שמתנהגים עליי כמו לתינוקת!
״טוב, החלטה שלך. את יכולה להישאר בבית.״ קם והתיישב בעדן החלון.
״אתה מתכוון להישאר שם? שוב כל היום??״ שאלתי, הוא לא ענה ורק המשיך להביט החוצה.
״טוב!!״ קמתי, לא יכולתי לחשוב ששוב אתקע בחדרי כל היום, במיוחד עם ריאן.
התארגנתי במהירות ולאחר מכן יצאתי מהבית עם ריאן שהתהלך אחרי והביט בי בחיוך.
ממה הוא כל כך נראה מרוצה...? אני באמת לא מבינה אותו לפעמים!
הגעתי לבית הספר, עצרתי בשער והסתובבתי אל ריאן. ״איך אתה מתכוון לא להראות נוכחות בדיוק?? אתה יודע שזה יראה מוזר, שתעקוב אחרי כל היום.״
ריאן הסתובב לרגע, במהירות, ״כך׳!״
״מה זה? למה יש לך פתאום מדיי בית ספר??״ פקחתי את עיניי לרווחה.
״אני תלמיד חדש בכיתה שלך, נעים מאוד, ריאן.״ הציג את עצמו באלגנטיות.
אני פשוט לא מאמינה, יש יותר גרוע מזה!? לקחתי נשימה אחת גדולה להירגע, ״טוב, שיהיה...אל תתקרב אלי, אנחנו לא מכירים.״ נכנסתי אל תוך בית הספר.
״מילנה!!״ שמעתי את קולה של אמה, קוראת בשמי.
״איפה היית?? חיפשתי אותך!! לא ענית להודעות או לשיחות שלי!!״ הרימה את קולה בדאגה.
״כן, נשבר שלי הטלפון, מצטערת...״ חייכתי אליה, לא רציתי לגרום לה לחשוד במשהו.
עד שהוא הגיע...״מי זה?״ ראשה הביט למעלה.
ריאן עמד מאחורי, בלי תזוזה אחת אפילו, מה נסגר איתו!!
״אין לי מושג, בואי נלך לכיתה!״ דחפתי אותה בכוח.
״אוקיי, אוקיי, רק לא מהר מדי...״

נכנסנו פנימה, כל אחת התיישבה במקומה, כמובן שריאן לא חשב לרגע וישב מאחורי מיד.
כל הכיתה הביטה בו, התחילה להתלחשש בסקרנות, ראשי נחת על השולחן ביאוש.
אני לא מאמינה שהולך להיות בלאגן...
״מייק!״ הרמתי את ראשי במהירות.
״אני ואמה דאגנו לך, לא שמענו ממך הרבה זמן...הכל בסדר איתך? ומי זה...?״ שאל ולטש עיניו, בריאן.
״כן...כבר הסברתי לאמה הכל, אני בסדר.״ בלעתי את רוקי, המבטים של שתיהם, הפחידו אותי עד מוות.
ראיתי שזה לא הולך להיות כל כך טוב...
״שלא תעז להתקרב למילנה!״ ריאן פתח את פיו, באיום.
״מה לעזעזל? מי אתה בכלל, ברו?!״ מייק התעצבן, אך לפני שהספיק להמשיך את השיחה, המורה נכנסה.
כך שמייק חזר למקומו במהרה, אבל מרוצה הוא לא היה.
״תלמידים יקרים, אומר זאת בקצרה. הודעה זו חשובה לי להגיד לכם, יש כאן תלמיד חדש, התנהגו אליו בהתאם, תודה.״
כל הכיתה הסתובבה לכיוון שלנו, ידעתי שהפרצופים המסוקרנים לא עליי, אבל הרגשתי מובכת לרגע בשבילו.
״ואוו...הוא נאה כל כך!״ אחת התלמידות פלטה בהתלהבות, כך שאר הבנות התנהגו.
גלגלתי את עיניי מיד, מה נאה בו! הוא נראה כמו...לא משנה...
מה אכפת לי בכלל?
השיעור עבר שקט, חוץ ממבטים לא כייפים שעברו לידי, במיוחד ממייק, משהו לא היה בסדר איתו.
רציתי לגשת לשאול אותו אם הכל בסדר איתו, אבל לא הייתי בטוחה שזה הזמן הנכון לעשות זאת...
ההפסקה הגיעה ויצאתי מהכיתה. הייתי חייבת ללכת לשירותים...אני מקווה שגם לשם ריאן לא יעקוב אחרי. כי זה באמת יהיה כבר מוגזם!
אני באמת לא מבינה למה הוא היה חייב להגיע לבית הספר, אני מבינה שאבי רוצה לשמור עליי, אבל זה יותר מדי!!
יצאתי מהשירותים, התהלכתי חזרה אל הכיתה, בטח אמה ומייק מחכים לי שם.
עיניי הביטו בדרך אל חלון פתוח, שניצב במסדרון, וראיתי ספסל שבו ריאן התיישב שם לבדו.
הצצתי מעט מסקרנות, לראות מה הוא עושה, אך הוא לא עשה הרבה...חוץ מלהיות לבדו.
הרגשתי נוראית פתאום, ריאן לא מכיר כאן אף אחד, חוץ ממני...ואני מה אני בכלל עושה? מתנהגת כמו עלובה ובורחת ממנו. רק בשביל שאחרים לא יחשבו עליי אחרת...
״זה פשוט לא בסדר...״ מלמלתי לעצמי.
באתי לרוץ לכיוונו, אך שמעתי קול קורא בשמו.
חזרתי שוב להביט בחלון, אחת הילדות מהכיתה התיישבה לידו והתחילה לתקשר איתו.
טוב, אולי בכל זאת הוא לא צריך בחברתי...
היא התחילה לצחקק איתו והוא דווקא נראה נהנה מכך.
נצמדתי לקיר וניסיתי להקשיב לשיחה הארוכה שלהם, אך בקושי שמעתי משהו, חוץ מצחקוקים.
הצצתי מעט מהחלון וריאן הביט אל חלוני לפתע, חיוך קטן עלה לשפתיו.
מה נסגר איתו??
שיהיה...כיווצתי את גבותיי וחזרתי חזרה לכיתה.
הוא מסתדר, למה חשבתי שהוא זקוק לחברה בכלל? הוא יכול להסתדר בכל מקום שירצה, סתם דאגתי לשווה.
אני בטוחה שהוא ימצא כאן הרבה חברה, אפילו לא אתפלא אם תיהיה לו גם איזו בת זוג יפיפיה.
מה אכפת לי, יותר טוב בשבילי...ככה הוא לא הסתובב אחרי כל היום כמו קרציה.