מגע של אפלה 🌑

פרק 27

חברים טובים, האנשים שאתה הכי סומך עליהם מכל אחד אחר, את הסודות הכי כמוסים שלך אתה לא חושש לספר....
כי אתה יודע שהסודות האלה ישארו בחשכה מהעולם. אבל אף אחד עוד לא אמר לי שחברים לא נשארים לנצח.
החברים שאהבת כל כך, החברים שבילו איתך, חוו איתך, האנשים שרק איתם רצית להישאר בסביבה, כי הטוב מוקף בהם.
אבל אנשים משתנים וגם הם...אבל לעולם לא אתחרט על העבר שלי, כך הדברים היו צריכים לקרות.

הרוח הקרירה נגעה בעורי החשוף, הרעש מכל עבר החריש את אוזניי וריאן עמד לידי, חושש שאפגע שוב מהלא נודע.
משום מה הקריבה שלו, החום שנדף מגופו...מנע את הרגשת הקרירות שהייתה סביבי.
״תלמידים יקירים שלי! איך ישנתם הלילה?״ המחנכת שאלה בצעקה מתרגשת.
כולם הגיבו במקהלה, על הלילה השקט, מזווית עיניי ראיתי את ריאן כשלסותיו נוקשות.
על מה הוא חושב, הוא לא נראה רגוע מתמיד...
״תכירו את המדריך שלכם לפעילות הקרובה שלכם להיום!״ המורה אמרה ופנתה מקום למישהו, לתשומת הלב של כולם.
דמות המכוסה בבגדי עור התהלך באיטיות אל מעגל התלמידים, הכובע השחור על ראשו לא אפשר לראות את פניו.
הרגשתי יד חמה תופסת את זרועי בעדינות, ריאן לא היה נראה רגוע וכך גם התחושה הגיעה גם אלי.
״נעים להכיר את כולם, אני מייק. המדריך שלכם למשך כל הטיול.״ הכובע על ראשו ירד.
אחיזתו של ריאן, התחלפה בשלי, הדקתי את אחיזתי בעורו, הייתי מבולבלת...
ידיי רעדו והוא קלט את זה, ידו השניה תפסה בידי הרועדת.
״ריאן, מה? איך? למה?״ מלמלתי לכיוונו.
איך מייק הגיע פתאום? למה הוא מדריך? למה אף אחד לא מופתע לראותו!?
״טוב, אז ככה! אני בטוח שאתם סקרנית לדעת מה הפעילות שלכם להיום.״ חייך. ״כל אחד יתחלק לזוגות, בזמן הזה שתהיו יחד, תגלו כרטיסים אדומים שמוחבאים טוב, טוב, באזורים בודדים ביער הגדול! הזוג שימצא יותר כרטיסים, הפרס יהיה שלו!״ הסביר, בזמן שכרטיס אדום אחד עונף למעלה לדוגמא.
״ומה הפרס? הרי אם הפרס לא שווה, למה לי להתאמץ?״ תלמידה צעקה בין המעגל הגדול.
כולם ציחקקו, הצדיקו את מילותיה.
״הפרס? ארוחה רומנטית בספינה מפוארת.״ השיב בחיוך עקום.
״טוב? אז אנחנו מוכנים!?״ צעק וכולם נהנו לחיוב.
שריקה קטנה, כולם יצאו לדרך, רק אני נשארתי קפואה במקומי. ״מייק.״ דמעות עלו מעיניי.
עיניו נחתו אלי כמו אבן, כיווצתי את גבותיי. למה הוא נראה ככה?
התקדמתי באיטיות לכיוונו, לא יכולתי להחזיק את ריגשותיי עוד ורצתי לחיבוק חם מחברי הטוב.
״מייק, אני לא מאמינה שזה אתה!!״ ידיים חסונות תפסו בכתפיי ודחפו אותי אחורה. ״מייק?״ בהיתי בו מבולבלת.
״מי את?״ הלם הכה בי. ״מייק, זאת אני, החברה הכי טובה שלך! אמה, מילנה? אתה לא זוכר!?״ עיניו התכווצו מניסיון לזכור משהו.
״תלמידה, תחזרי לפעילות עם שאר התלמידים בבקשה.״ השיב באדישות והתרחק ממני.
באתי לרוץ אליו שוב, לנסות להבין מה עובר במוחו, אבל יד תפסה בכתפיי ועצרה אותי. ״הוא לא יזכור אותך ואף אחד לא יזכור אותו.״
״מה?״ גופי רעד, אני לא מבינה את זה, למה? אני חולמת?
״בואי.״ תפס בידי ומשך אותי אל תוך העיר.
השקט ביני לבינו הסגיר את קולות הבכי והבילבול.
״אני לא מבינה את זה.״ אני מלמלת במהלך ההליכה. ״למה הוא לא זוכר אותי? למה אף אחד לא זוכר אותו? ואיך אני זוכרת אותו?  איך אתה זוכר אותו?״ שאלות מתפרצות ללא סוף.
ריאן ויתר ועצר, הסתובב אלי באי רצון.
״מילנה, מייק הוא ערפד מסוג E.״ עיניי נפקחו, רגליי לא יכלו לעמוד עוד מההלם.
ריאן תפס אותי עוד לפני שנחתתי לאדמה, ״איך מייק הוא ערפד? ממתיי...? עיניי התרכזו בנקודה מסוימת.
ריאן הושיב אותי בעדינות, התכופף אלי. ״מילנה, לא רציתי לספר לך, ידעתי שתגיבי ככה...״ נאנח.
״תספר לי, בבקשה. אני מבטיחה להירגע.״ השבתי שראשי מושפל מטה.
ריאן היסס, אך דיבר. ״מייק היה בעבר בן אדם בדיוק כמוך, בתקופה שהוא עזב את בית הספר בגלל אימו החולה, שם קרתה התאונה...ערפד מסוג E נשך אותו ברחוב, מייק הצליח להינצל, הייתי שם למנוע רצח...אבל זה היה מאוחר מדי, הערפד כבר נשך אותו...מייק נשאר ערפד מסוג E." אז מייק ידע כל הזמן והסתיר זאת מאיתנו, בדיוק כמו שהסתרתי מהם...
ערפד מסוג E, נזכרתי שהסבירו לי שהסוג הזה מבחיל, חולה אדם, רואה רק מוות בעיניים, אין ביכולתו להתנגד לדם שמולו, גם אם מדובר בבן אדם תמים...
״אז איך הוא הצליח להתנהג כל כך כמו בן אדם...?״
ריאן נשם נשימה עמוקה, ראיתי שכואב לו לספר לי ולא רצה שאשבר יותר...אבל אני חייבת לשמוע, לדעת.
״תקופה שמייק התגורר בטירה שלנו, עשיתי שכל מה שיכולתי כדי לעצור את תהליך ההתפתחות, אבל זה רק לתקופה...התוקף כבר פג, הוא חזר לתקוף בני אדם...והוא כבר עשה זאת, לכן לקחו אותו למרתף ערפדים מסוג E, לטפל במה שאפשר, לטפל בכאב עד...״ ריאן התקשה לדבר.
״עד שמה!?״ הרמתי את קולי חסרת איפוק. ״עד שהזמן שלו יגמר.״
סחרחורת תקפה אותי, החזקתי בראשי, לא יכולתי להאמין...מייק החבר הכי טוב שלי, ערפד מסוג E, סופו קרב...
״רגע! אז למה הוא הגיע לכאן? למה הוא לא זוכר אותי? למה אף אחד לא זוכר אותו?״ נזכרתי במה שקרה קודם.
״מחקו לו את הזיכרון, היפנטו את כל מי שאי פעם הכיר אותו כדי למנוע כאב מכולם.״ הסביר.
״אני לא מאמינה, זה נוראי לעשות דבר כזה! איך אפשר...״ נזכרתי ברגע שבו ריאן מחק לי את זכרוני גם, זה היה נורא. ״ואם אמרת שהוא כל כך מסוכן לבני אדם אז איך הוא פתאום השתחרר?״
״יש לו השגחה, לא נרצה שהמוות שהוא יזכור יהיה במרתף חשוך, אלה לגרום לו לזכרון נחמד.״
״בגלל זה ידעת על כך...״ מלמלתי בכאב, ריאן לא סתם אמר לי שהוא בסדר ושהוא עוד חי.
״ריאן, אני מתחננת! תעשה משהו! תציל את החבר הכי טוב שלי!! חייב להיות דרך, אתה ערפד חזק, בטוח יש לה יכולות להציל אותו.״ תפסתי עם שניי ידיי בחולצתו ובכי תינוקי חנק את גרוני.
ריאן לא ענה ורק השפיל מבט הצידה, הוא ידע שאין דרך, לכן כאב לו לספר לי את הגרוע מכל.
״הלוואי ויכולתי, לצערי הכוח שלנו מוגבל...אי אפשר לרפא ערפד מסוג E, אלה רק לעכב את תהליך ההתפשטות.״ לא יכולתי לשמוע עוד, באמת כאב לי כל כך, איך אוכל לחיות עם העובדה שהחבר הכי טוב שלי יעלם!? ואמה מה איתה, היא לא זוכרת שום דבר ממייק, היא אהבה אותו כל כך...ריאן הבין שאני אבודה בתוך עצמי ורק עטף אותי חזק, בתקווה שלא אשבר.

במהלך הפעילות התכנסתי בעצמי, עקבתי אחרי ריאן כל המשחק, לא היה לי את החשק לחשוב על כלום או לשחק, ריאן ידע שאני צריכה קצת זמן לעצמי, לכן הוא לא דיבר יותר מדי וניסה לתת לי אוויר למחשבה.

בסיום המשחק הגענו חזרה אל אזור הבקתות, שם מייק המתין ושאר התלמידים התאספו במעגל לנוכח הפרס.
עיניי נחתו רק על מייק, העובדה שאולי זאת הפעם האחרונה שאזכה לראות אותו.
הוא היה נראה כל כך אדיש, סגור בתוך עצמו, אך אם כל זה...נשאר בו טיפת אנושיות.
״איך הייתה הפעילות!?״ שאל ובחן את כולם בקפידה. ״כיף.״ ענו במקהלה.
״טוב, הגיע הזמן לספור את הכרטיסים של כל זוג.״ אמר וכך היה.
לקח רבע שעה לספור לכולם את הכרטיסים, לא באמת יחסתי לזה חשיבות.
רק רציתי לנוח מהמחשבות ובזמן שמייק קרא לזוכה, אני הלכתי להתיישב בספסל קטן בפינה.
״הזוכים הם...מילנה וריאן!!!״ מייק צעק וכולם מפרצופים מחויכים השתנו כאילו חרב עולם.
״מילנה!!!״ אמה צעקה וחיבקה אותי. ״נצחת!!! אני לא מאמינה! שווה להיות עם ריאן...אה?״ צחקקה מהתרגשות.
חיוך קטן עלה לי, אבל לראות את אמה עכשיו, גורם לי לרצות לבכות ולהתפרץ.
היא לא יודעת, היא לא זוכרת את מייק.
״מילנה, הכל בסדר?״ שאלה בדאגה. ״כן, הכל נפלא.״ חייכתי חיוך מאולץ.
״את מאמינה!? את הולכת בקרוב להיות עם ריאן יחד בספינה, בארוחה רומנטית!!״ הרימה את קולה. ״כן, מגניב...״
אני לא חושבת שהראש שלי בנוי לחשוב על הפרס המקסים, אני חייבת למצוא דרך להציל את מייק.