מגע של אפלה 🌑

פרק 23

סוד, איך אפשר להוציא מאדם משהו שהוא מסתיר.
וברור שיש סיבה להסתרה הזאת, אבל השאלה היא כמה היא מוצדקת.
ברגע שהסוד שקוף לעיניי, איני יכולה להתעלם מכך.
בכלל, אף אדם לא ישרוד את הסקרנות הזו...ובמיוחד לא אחת כמוני.

״אריק.״ התיישבתי בסלון יחד איתו. ״מממ.״ מלמל והביט בטלויזיה.
״מה התאריך הכי משמעותי עבורך?״ החלטתי לשאול אותו. תמיד ידעתי שבסרטים רוב הכספות נפתחות דרך סיסמא כלשהי שקשורה לתאריך חשוב של אותו אדם. וכך ניסיתי לבדוק.
אריק הביט בי לרגע, ״למה פתאום את שואלת?״
״סתם, פשוט...אנחנו לא מכירים באמת לעומק, זה נכון שגידלת אותי אבל אני חושבת שלא שאלתי יותר מדי על עצמך באמת....״ בלעתי רוק בתקווה שיאמין לדבריי.
״מממ, ובחן, זה נכון...״ הוא נהנה את ראשו לחיוביות. ״אז מה התאריך הכי חשוב לך?״ לא היה לי כוח יותר מדי והחלטתי לשאול ישירות.
״מה את חושבת?״ חייך, נשען על הספא, בעוד שילב את ידיו.
נו, מה עכשיו ניחושים, אין לי עצבים לכך...
חייכתי אליו בסקרנות, ״אהבה ראשונה? יום הולדת? היום הולדת של ההורים? תחילת לימודים? פגישה מרגשת?״ ניסיתי לחפש כל מה שאפשרי ואריק רק צחק מדבריי. ״לא. שום דבר שאמרת כאן לא נכון.״
״אז מה כן? לא הבנתי!!״ הפכתי לחסרת סבלנות.
״את ממש סקרנית, אה?״ הביט אלי ברצינות. ״כן...״ מלמלתי והשפלתי את פניי.
מה הבעיה שלו לספר לי, גם את זה הוא מסתיר!? בסוף אקרא לו איש המסתורי.
״כשהפכתי רשמית להיות צייד ערפדים.״ ענה. ״צייד ערפדים?״ הייתי מעט בשוק, למה דווקא זה? ״כן, זה תמיד היה החלום שלי, להמשיך את השושלת מאבי וכך היה. רציתי להגן על האנשים, לשמור שהעולם ימשיך להיות מאוזן בבני אדם, ידעתי שתפקידי הוא חשוב, רק בזכות ציידים כמונו, אנשים עוד מוגנים כאן...״ הסביר אריק ונאנח בחיוך.
״הבנתי...״ מלמלתי, הוא צודק.
להיות צייד ערפדים זה לא קל, אתה מקריב אותך בשביל אחרים, אבל העובדה שאתה שומר על העולם בפני יצורים, מעיד שזה באמת חשוב לך לוודא שהכל מתקיים עוד בבני אדם.
״מה הוא התאריך הזה?״ מצד ראשון באמת הסתקרנתי מהסיפור, אבל מצד שני...הייתי חייבת כבר להתקדם עם הכל.
״12/07/1947.״ אמר לבסוף, ״זה התאריך שהכי חשוב לי.״
״הבנתי...״ שיננתי את התאריך לרגע במוחי. ״אוקיי אני הולכת לחדרי, תודה אריק. שמחתי לשמוע קצת מהסיפורים שלך.״ הודתי לו.
״אין בעד מה.״ חייך.

זה הזמן, החושך ירד לו, חיכיתי כל כך הרבה זמן להיכנס למשרד שוב...אריק הלך לישון ופה ידעתי שזה הזמן הנכון.
עכשיו או לעולם לא...
וכך היה? הורדתי את התמונה, הפעם הוא בבית אז אני חייבת לעשות הכל בהכי שקט שיש.
״12071947.״ מלמלתי את הקוד, בזמן העשיה.
״פליז...״ התפללתי שהוא יפתח, פתאום שמעתי קול קטן מודיע על פתיחה.
שמחתי כל כך, זה באמת עבד! כנראה התאריך הזה באמת חשוב לו.
הסתכלתי על דלת המשרד לוודא אם באמת בטוח להמשיך להתקדם ולא היה שום סימן של אריק.
״יופי.״ מלמלתי בחיוך. פתחתי את הכספת ומשום מה לא היה שם כלום.
״איך זה יכול להיות?״ כיווצתי את גבותיי.
ראיתי רק קופסא קטנה שהונחה באמצע הכספת.
מה כבר יכול להיות בקופסא קטנה כזו? נאנחתי ופתחתי אותה בכל זאת.
התגלה בפני שרשרת יפיפיה בצורת חצי ירח, ובה היו אבנים עדינות.
פי נפער, נזכרתי שחלמתי על אותה השרשרת בדיוק, איך זה יכול להיות?
לפתע שמעתי קולות מבחוץ, סגרתי במהירות את הכספת והחזרתי את התמונה למקומה ואת הקופסא לקחתי איתי.
יצאתי מהמשרד בשקט, חזרתי מהר לחדרי, סגרתי את הדלת ונשענתי עליה.
בהיתי בקופסא הקטנה, ״איך זה יכול להיות, למה הייתה בכספת הסודית רק שרשרת? ולמה שלאריק תהיה שרשרת...?״
ניסיתי לחשוב הרבה על המצב, איך השרשרת קשורה לחלומי? למה היא הייתה בכספת לבדה? ולמה אריק שומר עליה היטב? האם יש לו מישהי חשובה או הייתה לו?
הייתי מבולבלת לגמרי, אך הלילה היה עוד מואר והחלטתי ללכת לישון.
מחר בבוקר אחשוב מה לעשות איתה...
הנחתי את הקופסא בשולחן, נכנסתי אל המיטה ונרדמתי.

הבוקר הגיע, נזכרתי בשרשרת הירח שמצאתי, קמתי במהירות מהמיטה והתארגנתי ללימודים.
לפני שיצאתי מהחדר, הבטתי בקופסא שהונחה על השולחן, התקדמתי ופתחתי אותה שוב.
״מה אעשה? למה השרשרת הזאת קשורה...?״ מלמלתי ובחנתי אותה.
״היא יפה...״ התהפנטתי מהמראה שלה, החלטתי לענוד אותה והסתרתי אותה מתחת לחולצתי.
יצאתי אל בית הספר, הדרך הייתה קלילה ומזג האוויר היה נעים יחסית.
״מילנה.״ ראיתי את ריאן קורא לי.
״מה אתה עושה כאן? אתה עוקב אחרי?״ הרמתי גבה. ״לא, אני לומד יחד איתך בבית הספר.״ הסביר באדישות. ״אה, נכון.״ השפלתי את ראשי, הגיוני שנעבור מאותו הכיוון...
ריאן בחן אותי לרגע, ״מה זה?״ שאל ומעט פקח את עיניו.
״מה זה מה?״ לפתע ריאן הוציא את השרשרת שהוסתרה מתחת לחולצתי.
״אה, זה...כלום.״ תפסתי את התליון והחזרתי אותה חזרה.
״מאיפה השגת אותה?״ בלע את רוקו. כיווצתי את גבותיי, ״למה זה משנה לך?״
״לא משנה.״ השיב בקרירות, הוא נעלם כאילו לא היה.
״ריאן? ריאן?״ הרמתי את קולי, אך הוא באמת נעלם מעיניי. ״יופי, זה לא מפתיע.״ גלגלתי את עיניי.
המשכתי אל בית הספר, פגשתי בדרך את אמה והלכנו יחד אל הכיתה.
״תגידי, שמעת על מייק?״ שאלה לפתע כשהביטה אל הרצפה.
״מייק? מממ...לא ממש, מה איתו?״
״לא ראיתי אותו במשך כמה זמן, ניסיתי ליצור איתו קשר, אבל לא היה כל מענה ממנו״. הסבירה בדאגה מעט.
״מוזר, לא שניסיתי ליצור איתו קשר האמת, הייתי די עמוסה בתקופה הזו, אז לצערי לא שמתי לב לכך...״ ניסיתי לחשוב על מתי ראיתי אותו בפעם האחרונה.
״אולי הוא לא מרגיש טוב? ניסית ללכת לביתו?״ שאלתי כאפשרות נוספת.
״לא, אבל אני אנסה, אולי באמת...״ חשבה והשפילה את ראשה. ״יש לי רעיון, בואי אחרי בית הספר ישר לביתו, אולי הוא יהיה שם.״ אמרתי וחייכתי אליה.
״רעיון מצויין! אז קבענו לאחר בית הספר.״ קפצה מרוצה מהרעיון.
הגענו אל הכיתה והתיישבנו במקומנו. העפתי מבט אל הכיסא של ריאן, אך הוא לא הגיע.
מוזר, ראיתי אותו בדרך, יכול להיות שקרה משהו...? או שהוא התחרט ללמוד איתי והבין שזה סתם חסר טעם.
זו נראה לי האפשרות הכי חכמה לכך שלא הגיע.
המורה התחילה ללמד, אך הראש שלי לא ממש היה בפוקוס...לא הפסקתי לבחון את השרשרת שמצאתי בכספת.
״מילנה!? מה זו השרשרת הזאת? איזה יפה היא!!״ אמה הבהילה אותי עם קולה הגבוה.
״אה...?״ הבטתי בכיתה הריקה. ״השיעור הסתיים?״
אמת התכופפה עם ראשה לעברי מעט. ״מילנה, תמיד ידעתי שיש לך כישרון בלהיות מעופפת, אבל לא עד כדי כך, את בטוחה שאת מרגישה טוב?״ כף ידה נחה על מצחי לרגע.
״לא, זה פשוט...לא משנה! בואי נלך לבקר את מייק, כמו שקבענו.״ קמתי מהכיסא.
״את חושבת שהוא ישמח לראות אותנו?״ שאלה מעט חוששת. ״למה לא? ההפך הוא ישמח שהחברות הכי טובות שלו דואגות ככה.״ אמרתי ויצאתי מהבית הספר.
״כן, אולי את צודקת...סתם משום מה יש לי תחושה לא טובה.״ נאנחה. ״כנראה סתם בלחץ.״ המשיכה.
״יהיה בסדר.״ חייכתי והנחתי את זרועי על כתפיה.
מה כבר יכול להיות, אנחנו הולכות לבקר חבר טוב.