מגע של אפלה 🌑

פרק 17

להביט ולראות את האדם מולך, זה כמו להסתכל במראה, כך אתה מנסה לזהות את השקרים שלו או האמת שלו...
אני לא בטחתי באף אחד, לא הייתי מסוגלת לכך עם המצב שלי, גם אם רציתי...פחדתי.
העולם שבו אתה מוקף כרגע, אתה חייב לסמוך רק על עצמך, אחרת לא תשרוד בשום צורה.
אני הייתי כזאת אז...סמכתי על האחר, ראיתי רק את הטוב והייתי תמימה כל כך.
כשהכרתי את העולם יותר לעומק, הבנתי שזו טעות גדולה ושאני צריכה להשתנות במהרה.

צעדתי ברחובות הרועשים וריאן הלך בעקבותיי. ״תפסיק ללכת אחריי, אני לא מעוניינת בבייביסטר!״ הרמתי את קולי כלפיו.
הרגשתי כל כך כעוסה, באותו רגע לא רציתי בכלל להעיף את מבטי אליו. בכל פעם שאני דמיינתי את המראה הזה בחלון, זה עוד יותר תסכל אותי!
״מילנה, חכי שניה, את אפילו לא יודעת לאן את הולכת! יש פה בסביבה מלא ערפדים בדרגה E.״ ריאן נאנח, יכולתי לראות את היאוש בעיניו.
אבל זה לא עניין אותי, ״מילנה!! תיזהרי!!״ רעש של חריקה נשמע לפתע.
הבטתי לכיוון הקול הרועד מלמעלה, ״שיט!״ עיניי נפקחו לרווחה, מעליי עמד אתר בניה וברזל ענקי התעופף לכיווני.
הרגשתי את גופו של ריאן נוחת עליי, אחת מידיו הגדולות שמרו על ראשי והיד השניה תפסה בברזל הגדול.
מהומה גדולה התרחשה בקרב האנשים, בו צפו במתרחש וצעקות נשמעו מסביבינו.
״ריאן!״ קלטתי את הקושי שלו, בכך שתפס אותו.
״אמרתי ל-ך - להישאר קרובה א-לי...!״ התאמץ לדבר.
דאגה גדולה עלתה לפניי, איך זה הגיע למצב הזה?? רק רציתי לחזור הביתה!
הרגשתי יד מושכת אותי מריאן בחוזקה, ״מילנה!!״ קרא בקולי.
״הינה את, ילדונת...״ חיפשתי אותך, כל כך הרבה זמן...
הרגשתי את ידו תופסת בגרוני, גופי לא נשען על שום דבר והרגשתי את עצמי באוויר.
צעקות המשיכו להישמע מסביב ופחד איימים הפחיד את האזרחים, כך שכל הרחוב התרוקן בשניות.
ניסיתי להביט בעיניו, אך לא יכולתי, ״ת-עזוב או-תי!״ מלמלתי נחנקת.
ציפורניו החדות נכנסו לתוך זרועי השמאלית, ״מממ, ריח הדם שלך כל כך מגרה...״ התקרב עם שפתיו.
״שלא תעז לגעת בה!!״ ריאן צעק וזרק את הברזל מידו.
״ריאן, לא משנה כמה תנסה להגן על הילדה הזאת, היא בסוף תגיע לידינו!״
ריאן, לא חיכה דקה אחת וקפץ עליו בשניה, נפלתי על הרצפה בחוזקה, ״תברחי!!! באים עוד!״
״אבל ריאן...״ ניסיתי לקום. ״אמרתי לך לברוח!!״ צעק והמשיך להילחם בו.
רציתי לעזור לו, הרגשתי כל כך חסרת ישע, כל הגוף שלי כאב מהנפילה...והגרון שלי צרב כל כך.
דמעות ירדו מעיניי, ״ריאן אני לא יכולה לעזוב אותך!״
״מילנה, אני מבטיח שאסתדר, אני יותר חזק מהם! אבל לא אוכל להגן עלייך ככה, תברחי, בבקשה! תסמכי עלי!״
הבטתי מסביבי ובלעתי את רוקי.
הוא צדק, באים עוד ערפדים, ״בבקשה, מילנה, אני מתחנן!״
חזרתי להביט שוב בריאן, ״אוקיי, בבקשה תשמור על עצמך...״ עצמתי את עיניי לרגע.
״אני מבטיח.״ שמעתי את קולו באוזניי ומבלי להסתכל אחורה, ברחתי.
שנאתי את העובדה הזאת שאני בורחת, בעוד עוזבת מישהו שחשוב לי...
אני סמכתי על ריאן, אבל המחשבה הזאת לא עזבה אותי לרגע אחד אפילו...האם הוא הסתדר? הוא יהיה בסדר?? ריאן באמת חזק יותר מהם??
רצתי בכל כוחי. רגליי כאבו ממש ואחת מהן צלעה בעקבות הנפילה, אך המשכתי.
לא ידעתי אפילו לאן אני רצה, רק רצתי, בבכי רב.
״אל תבכי, אני שומע אותך.״ קול הדהד בראשי לפתע. ״ריאן!?״
״כן, אני איתך, ויכול לשמוע אותך במחשבותייך.״
״איך? מה קורה כאן?? אתה בסדר!?״ עצרתי, כדי להתרכז במחשבותיי.
״כן, אני בסדר, אל תעצרי! תמשיכי!״ המשכתי לעשות לפי דבריו, שמתי לב שכבר יצאתי מחוץ לעיר.
הדבר היחיד שזהיתי, זה רק מסלול הכביש, ויערות מסביב, הסתכלתי הצידה.
החלטתי לפנות לכיוון היער, שם בטוח אף אחד לא ימצא אותי, לפחות לא אהיה חשופה ליד הכביש...
כך עשיתי, רצתי בין העצים, ולמזלי היה עוד אור יום, אז עוד יכולתי לראות את הדרכים.
״ריאן! אני ביער! אתה יכול לשמוע אותי??״ השבתי למחשבותיי, אך לא היה כלל מענה ממנו. ״ריאן!!״
איך זה יכול להיות, לפני כמה דקות דיברתי איתו! לא, יכול להיות ש...אין מצב! אל תחשבי על זה אפילו!! הוא בסדר, אני סומכת עליו...
התחלתי כבר להתהלך, הכוחות גם נגמרו לי, הייתי חייבת מנוחה של כמה דקות...אפילו לא היה לי מושג לאן אני הולכת.
נשענתי על העץ, התנשפתי קלות...
למה הערפדים האלה מחפשים אותי, מה הם רוצים ממני?? מחשבותיי לא הפסיקו להתרוצץ להם.
הרגשתי כאב חזק בידי, קלטתי את ידיי המדממת. ״שיט.״ מלמלתי, הייתי חייבת לעצור את הדם, הבטתי על החולצה שלי וקרעתי חלק קטן ממנה למטה.
קשרתי עם הבד הקטן, את היד, במאמץ רב.
אחרי שהצלחתי לקשור, הדם נעצר והתחלתי להתקדם יותר אל תוך היער.
לא באמת פחדתי להיכנס אל היער השקט...או להיתפס על ידי מישהו מרושע, כמו החשש שאולי משהו קרה לריאן.
זה הדבר שהכי תסתכל אותי, למה לא נשארתי!? יכולתי לעזור לו איכשהו! אבל הוא התעקש כל כך שארוץ, אם הייתי נשארת...התגובה שלו יכלה להיות קיצונית כלפיי?
השקיעה התחילה להגיע והחושך התחיל לכסות די הרבה מהאזור. אני מקווה שגם בשעות האלה אצליח לצאת מכאן.
אבל איך אדע אם מספיק בטוח בחוץ? אולי עדיין מחפשים אחריי? למרות שגם פה לא הכי בטוח...
עיניי חקרו את הסביבה כל הזמן, עד שנעצרו במקום מסויים...״מה זה?״ מלמלתי, ראיתי לפתע אור קטן מבצבץ לו, מאחורי השיחים.
צעדתי לכיוונו, אך האור נעלם, וחיפשתי שוב בעיניי את האור הקטן...״לאן הוא נעלם?״
פתאום האור הופיע שוב, התהלכתי בזהירות ובשקט...אולי יש שם מישהו?
ברגע שהייתי מספיק קרובה, יכולתי לראות אותו...פרח אדום ניצב מולי, הוא זהר כל כך...אך בשלב מסויים האור שוב נכבה.
עיניי התהפנטו מיופיו המרהיב, לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו, הוא שידר לי רוגע משום מה.
רציתי לגעת בו, להרגיש אותו.
ליטפתי את הפרח, הרגשתי קצת ממנו...רציתי לקטוף אותו ולקחת אותו יחד איתי.
אך הפרח היפיפיה הזה שייך לטבע, לא אגנוב אותו ככה...זה המקום בו הוא צריך להיות.
נפרדתי מהפרח, ואחרי כמה רגעים הסתובבתי ללכת. ברגע שהבטתי אחורה, הוא כבר לא היה שם.
״לאן הוא נעלם?״ מלמלתי מבולבלת, כאילו הוא לא היה שם אז לפני.
לא יכול להיות...סתם דמיינתי אותו? אם כן, כנראה השתגעתי ואני חייבת לחזור הביתה במהרה.
״תמיד ידעתי שזאת את.״ קול גברי נעמד מולי, קפצתי בבהלה.
הוא היה גבוה...פניו היו חיוורות כשלג, אך לא יכולתי שלא לשים לב לחיוכו העקום.
״מי אתה?״ צעדתי צעד אחורה.
״מילנה, הגיע הזמן שתחזרי לבית האמיתי שלך, את סתם סובלת מהעולם בו את נמצאת כרגע.״ התקדם מעט אלי. ״מה? מאיפה אתה מכיר אותי!?״
פחד הציף אותי, הוא היה נראה ממש כמו כל הערפדים, יכולתי לזהות אותו מיד, כאחד מהם.
״מסכנה שלי, בטח סבלת כל כך להיות בקרבת העולם האנושי...אני מאוד גאה בך שהחזקת מעמד, עד כה. עכשיו, אני פה להחזיר אותך למשפחה האמיתית שלך.״ המשיך להתקדם לכיווני בחיוך. ״לא! אל תתקרב אלי, אני לא יודעת על מה אתה מדבר! אין לי שום משפחה, אבקש ממך ללכת.״
התרחקתי ממנו כמה צעדים גדולים אחורה, מה לעזעזל היצור הזה רוצה ממני!!?
״לא סתם הרגשת את האור החם על הפרח, זה הבית האמיתי שלך...״ צחקק בהתלהבות.
״אתה...את-ה הייתה הפ-רח?״ גמגמתי ובלעתי את רוקי. ״כן.״ השיב.
אני לא מאמינה שנגעתי בו! רציתי לברוח, פחדתי...וכך עשיתי, לא חיכיתי לרגע אחד.
״זה לא יעזור שתברחי, תמיד אמצא אותך אם לא היום...״ נאנח, ולפתע גופי התרומם לאוויר.
רגליי וידיי נקשרו על ידי הגיבולים הגדולים, ״תשחרר אותי!!״ צעקתי.
ידעתי שהוא עשה זאת, הצמחים לא היו זזים לבדם כך.
״מממ, תני לי לחשוב על זה...החלטתי, התשובה היא...לא.״ צחקק בקול גבוהה.
התחלתי להאבק בצמחים הגדולים, אך הם היו חזקים יותר מדי, מי דמיין שאאבק בצמחים אי פעם...אני באמת בצרות הפעם.