מגע של אפלה 🌑

פרק 30

בחירות, זה דבר קשה, לעמוד בין העולם שאתה רוצה בו, לבין העולם שאינך רוצה, אבל חייבת להישאר.
לאן פונים? מה הדבר הנכון לעשות שיהיה לך טוב? או אולי אפילו זו טעות...? מיליון ואחד שאלות במוח קטן.
זהו המצב שלי כרגע, לבחור.
לבחור מה נכון ומה לא נכון, למי להאמין ולהישען בתקווה שאהיה טוב...
השאלה הזאת תמיד תעמוד לנגד עיניי.

התלוותי לחדרי מאחת העוזרות בממלכה, ניסיתי לדבר או ליצור שיחה איתה כדי למנוע את המתח כאן, אבל היא התרחקה...הבנתי שהיא לא מעוניינת ליצור שיחה, אז לא ניסיתי.
״כאן החדר שלך, אם תצטרכי משהו תקראי לי בבקשה, שמי אנה.״ אמרה כשראשה כפוף.
״אוקיי, תודה. אנה.״ חייכתי מעט והיא עזבה במהירות.
נכנסתי אל החדר, הוא היה ענקי. אפילו יותר גדול מהסלון בבית שלי...
טוב, ממה אפשר לצפות מארמון...
החדר היה מעוצב יפה, נגיעות בצבע ורוד הדגיש פה ושם, בנוסף מרפסת גדולה שפנתה אל הנוף מהאגם, התפלאתי מהיופי המרהיב.
אבל הלבד שהרגשתי, השקט שהיה בחדר...גרם לי להבין כמה אני מתגעגעת לאריק ולריאן....
מעניין מה הם עושים עכשיו? האם ריאן יבוא לחפש אותי? או שהוא עדיין מתחבא לו אי שם?
אין לדעת...
מה שבטוח אריק יחפש אותי, זה לא חדש שהוא דואג כל כך, לצערי לא סיפרתי לו שום דבר...אולי היה עדיף כך.
פיהוק גדול תקף אותי, זאת הדרך שהבנתי שגופי מרמז לי לנוח, הלכתי לחדר נוסף שהיה בתוך חדרי, שיערתי שזה חדר האמבטיה.
הבטתי במראה. ״אין לי בגדים להחלפה...״ מלמלתי כשהבנתי שאפילו לא הגעתי מוכנה להישאר כאן.
יצאתי מחדר האמבטיה, בחנתי שוב את החדר...וראיתי ארון גדול ולבן שבלט לצד המיטה.
פתחתי אותה, אז הבנתי. ברור בתור ארמון שמכבד את עצמו, איך לא ישאירו לאורחת בגדים....
דפדפתי בין הבגדים, הכל היה רק שמלות מפוארות, איך אוכל לישון עם זה?
בצד המדף קלטתי שמלה לבנה פשוטה מכותנה, זאת כנראה הפיג׳מה...
שלפתי אותה מהארון, חזרתי לחדר האמבטיה והתחלתי להתארגן לשינה.
לא היה לי כוח לחשוב עוד, רק להיכנס למיטה ולישון...זה מה שרציתי, לזה חיכיתי.
התלבשתי בשמלה לאחר המקלחת ועיניי נרדמו לבסוף לשינה עמוקה..

דפיקה מציקה נשמעה בדלת, תפסתי את הכרית והפלתי אותה על ראשי, רציתי עוד לישון...אבל אני מבינה שזה לא יקרה.
״ליידי, בוקר טוב לך! באנו לארגן אותך לארוחת הבוקר.״ קול עדין נשמע בחוץ.
ליידי? אני לא ליידי. אני ממש לא רוצה להשתייך לכזאת, אני עושה זאת כי אין לי ברירה אחרת.
בלי אף סימן ממני, כמה בנות פתחו את הדלת במהירות.
קמתי מהמיטה, לא עבר זמן רב וכבר הן התחילו לתקתק אותי לקראת הארוחה.
״לא, זה פחות נוח...אני מעדיפה ללבוש מכנסיים.״ מלמלתי, אני לא רגילה ללבוש שמלות, זה גם פחות העדפה שלי בבגדים.
״אנחנו מצטערות ליידי, אין לנו כאן מכנסיים...נהוג לבנות ללבוש שמלות ובמיוחד לנסיכה.״ הסבירה אחת מהן.
״אני לא נסיכה!״ הכרזתי. ״טוב. לא נורא...אלבש את הבגדים של אתמול.״ השבתי בחיוך קטן.
״מה פתאום! למה שתלבשי את בגדייך הישנים?? ובכל מקרה זרקנו אותם, לא היה סיבה שעוד תלבשי דבר מלוכלך כזה.״ אמרה בלעג מעט.
״מה!!? זרקתם את הבגדים שלי??״ תפסתי את פניי באיוש.
אני לא מאמינה, זה הדבר היחיד שנשאר לי מהבית, למה שהן יעשו זאת??
״בכל מקרה תלבשי את השמלה הזאת, היא מאוד הולמת אותך.״ הציגה בפניי שמלה ארוכה וצבעה תכלת עדין.
אנחה קלה יצא ממני. ״אוקיי.״
לקחתי מידיה את השמלה והלכתי אל חדר האמבטיה להתארגן. ״בואי, נגמור עם זה מהר ונחזור הביתה.״ דיברתי אל הדמות במראה עם מעט תקווה.
לאחר כשסיימתי, יצאתי וכל הבנות שהיו בחדר הסמיקו למראה עיניהם.
השפלתי מבט. ״זה בסדר?״ שאלתי בחשש, מבטן היה קצת מלחיץ.
״את כל כך יפיפיה, ליידי! זאת הסיבה שאת אמורה להיות הנסיכה של הממלכה הזאת!״ אחת מהן ענתה בהתלהבות.
״תודה, אבל אני בכל זאת מעדיפה להישאר כמו שאני...״ מלמלתי, אבל הן התעלמו מדבריי ומיד לקחו אותי לעמדת האיפור.
״עכשיו להתאפר!״ הן ניצבו סביבי והתחילו לאפר אותי. ״רגע!!״ עצרתי אותן מיד. ״בבקשה, אבל בבקשה! לא איפור כבד! אני אפילו מעדיפה לא להתאפר בכלל! אבל אני בספק ותקשיבו לי...״ התחננתי ביאוש קל.
״אל תדאגי, ליידי. נאפר אותך הכי טבעי שאפשר.״ וכך היה, האיפור באמת יצא עדין וטבעי.
״תודה.״ הודתי להן על העזרה. ״אין לך על מה להודות לנו, זאת העבודה שלנו.״
״עבודה, לא עבודה...בכל מקרה תודה, מבחינתי זה לא מובן מאליו.״
הן הסמיקו מתגובתי ומיד יצאו מדלת החדר להמשיך לדרכן.
טוב, הגיע הזמן להתחיל את היום.
פתחתי את דלת החדר, יצאתי כמה דקות אחריהן, לא ידעתי לאן לפנות...המסדרונות היו ארוכים ומבלבלים.
איך לא שאלתי אותן לאן הולכים...חשבתי לעצמי ובחנתי את כל המסלולים בארמון.
בזמן ההליכה וחיפושים רבים, ניצלתי את זה והתבוננתי בנוף שבלט מהחלונות.
הכל היה ירוק, פרחים, יערות, כל כך הרבה יופי וטבע...הלוואי ובאזור הבית שלי היה נוף כזה מדהים.
המשכתי להסתובב לפי האינטואיציה שלי בניחושים, אולי בכל זאת אצליח למצוא את המקום.
אבל לצערי זה רק המשיך להוביל אותי למקום מרוחק כל כך ושקט...
בהיתי בדלת שחורה וקטנה שניצבה לבדה באמצע המסדרון, אולי לכאן צריך להיכנס?
לעומת הדלתות המעוצבות שפגשתי, הדלת הזאת הייתה שונה במראה, שחורה ושרוטה ממש כמו דלת מרתף.
בהיתי בה כמה דקות, הסקרנות השפיע עליי והתקרבתי לידית הדלת.
״ליידי מילנה.״ קול מוכר קרא לי.  הסתובבתי אחורה. ״ביל!״
סוף, סוף, קצת עזרה, חובה מפה למקום כזה.
״אני רואה שהסתבכת עם המיקומים.״ אמר וקולו היה נשמע קצת
לחוץ.
״אה, כן...חשבתי שאולי זה המק...״ קטע אותי. ״זה לא! אני אלווה אותך לחדר האוכל.״
״אוקיי...״ הסתכלתי בפעם האחרונה בדלת והלכתי בעקבות ביל.
שקט מתוח עבר בנינו, מי חשב שהערפד שתקף אותי, פתאום יהיה כל כך חביב אלי.
לא ממש חשבתי על זה לפני כי מייק היה בסדר עדיפויות שלי...לחשוב שאני משתפת פעולה עם אויב.
אויב שאינו רוצה בקיומי.
ובכל זאת מין הסתם הוא לא עושה זאת באהבה, אלא דרך ציות של המלך בלבד.
״הגענו.״ עצר, הצביע על דלת גדולה ובתוכה נשמעו דיבורים רבים. ״להיכנס?״ שאלתי בחשש. ביל הנהן וכך עשיתי.
פתחתי את הדלת, שקט מיד התחולל באוויר...בהיתי מסביב, אולם גדול, עמוס באנשים שיושבים בצורת V.
השולחן התקשט באוכל רב ובשפע, ניסיתי למצוא פנים מוכרות...אבל המבוכה תקפה אותי כשכולם בוהים בי כאילו אני חייזר.
התקדמתי מעט כדי למצוא כיסא פנוי. לא זכור לי שרציתי להיות דוגמנית מסלול.
בלעתי רוק. ״ליידי מילנה!״ המלך קרא בשמי.
קלטתי אותו יושב בקצה השולחן, הפונה לכל האורחים. ״הוד מלכותך.״ השפלתי את ראשי בקידה.
״שמרתי לך מקום לידי, אנא ממך שבי לצידי.״ לחישות רבות נשמעו לאחר דבריו.
לא עניתי, אלא התיישבתי לפי בקשתו.
ארוחת הבוקר משום מה הייתה כל כך חגיגית. האם זה ככה כל הזמן?
לא ממש התענגתי על המאכלים, לא הרגשתי כלל בנוח.
רציתי לסיים את זה כמה שיותר מהר, רק שהמלך יהיה מרוצה.
״חברים יקרים שלי.״ המלך לפתע דיבר וקם מכיסאו.
״לשם הארוחת הבוקר החגיגית, אני רוצה להציג בפניכם את האורחת המיוחדת שלי.״ הביט בי בחיוך רחב. לא, לא, לא שוב!
כל תשומת הלב הגיעה אלי, יופי. זה מה שחסר לי עכשיו.
״תכירו את מילנה, היא הגיעה אלינו רק אתמול, ילדה טובה ומיוחדת, ערפדית טהורת דם.״ הדגיש את המילים האחרונות.
״הנסיכה העתידית!״