מגע של אפלה 🌑

פרק 8

התחושות שלי אף פעם לא מטעות אותי, נכון, אולי אני פזיזה או מרושלת...תקראו לזה איך שאתם רואים לנכון.
אבל אני בחיים לא אטעה בדבר אחד, תחושותיי החזקות.
כשהוא מגיע, אין לאן לברוח, זה תופס אותך ואינך יכול להשתחרר מכך.
זה נשאר במחשבותיך, בכוח!
אולי תוציא אותם ותלך אחריהם, אבל אולי...תמשיך להתעלם מהם למרות שזה לא יהיה דבר קל עבורך.
אבל אני? אני נמשכת תמיד דרכם, גם אם זה אומר להיכנס לסכנה אמיתית ללא כל מוצא.
הם כן מסכנות אותי, אבל אם לא הם, לא הייתי מגלה את האמת בשום מצב.

עיניי נפקחו, פניו היו קרובות אלי וראיתי את עישוניו חוקרות אותי בסקרנות.
המבט הזה גרם לליבי לדפוק בקצב מהיר יותר, והרגשת חמימות השפיעה על לחיי האדומות.
למה הוא קרוב כל כך...? מה הוא רוצה ממני??
בלעתי רוק כמה פעמים לפחות, פחד לא היה וזה מה שהיה מוזר פה.
אני מודעת לכך שהוא ערפד, אבל למה זה לא מרתיע אותי מלברוח?
״מה אתה רוצה ממני...?״ מלמלתי בחשש, אך לא היה מענה מצידו.
לפתע מצחו נגע במצחי, הרגשת חמימות עברה דרכי...״זה לטובתך...״ מלמל בעצב.
פקחתי את עיניי לרגע, אך הן נסגרו במהרה וראיתי חושך בעיניי...

״מילנה! מילנה!״
ידי נגעו בראשי, כאב הראש שהיה לי לפתע לא עזב אותי, הרמתי את עצמי למצב ישיבה.
״מה?!״ צעקתי לאבי בחזרה.
״תקומי! את מאחרת לבית הספר!!״ צעק, קולו היה נשמע עצבני.
״בית ספר...?״ הבטתי אל השעון בבילבול.
השעה הייתה 7:40. ״שיט!״
קפצתי במהירות, התחלתי להתארגן בחיפזון ואפילו לא טרחתי לסרק את שיערי המקורזל מהלחץ.
״אני הולכת! אני הולכת!״ יצאתי עם התיק לעבר הסלון, לרגע לקחתי נשימה לעוד אנרגיה...ורצתי אל הדלת.
פתחתי אותה, לקחתי את נעליי ויצאתי בזמן שאני נועלת אותן תוך כדי.
אסור לי לאחר, אבא יהרוג אותי שוב על הרשלנות שלי...אני לא מאמינה שקמתי מאוחר! בדרך כלל זה לא מתאים לי.
בדרכי לבית הספר, מזג האוויר היה נעים יחסית לטיול רגלי, אך אצלי זאת הייתה ריצה...
הרגשה מוזרה עלתה בי לפתע, הבטתי הצידה וראיתי שער גדול ומוזר,
צמרמורת ותחושה לא ידוע הגיעו אלי, למה זה נמצא ליד בית הספר? ילדים יכולים לקבל סיוטים בגלל הדבר הקריפי הזה.
נסיתי להתעלם מכך, הייתי צריכה להתמקד בלהגיע בזמן לבית הספר, אבל לצערי זה לא קרה.
עמדתי מול דלת הכיתה, יכולתי לשמוע את קולה של המורה מדברת לה, פספסתי את השיעור...זהו אני הולכת בטוח לקבל ריתוק.
שמעתי צעדים מתקרבים לכיווני, ״מילנה!!״ הקול מוכר לי...
הסתובבתי הצידה וקלטתי את מי שלא ראיתי הכי הרבה זמן, אני לא מאמינה...״מייק!״ צעקתי חזרה בהתלהבות.
״אני לא מאמינה שאתה כאן!״ עמד ועצר מולי, בחנתי אותו...
הוא נשאר אותו הדבר, שוב דבר לא ישתנה.
שיערו החום נפל על מצחו בזמן הריצה, עיניו הכהות הביטו בי בשמחה רבה.
״מה את מאחרת לי פתאום, זה לא מתאים לך.״ צחקק והביט אל דלת הכיתה.
״שתוק, עזוב אותי. מה אתה עושה כאן?!״ נתתי לו אגרוף לכתף.
״אימי כבר לקראת החלמה, יכולנו לחזור לעיר ואנחנו כאן להמשך טיפול קצר.״ הסביר בחיוך מאושר.
החיוך הזה, התגעגעתי אליו כל כך, מייק היה ותמיד ישאר החבר הכי טוב שלי.
אני כל כך שמחה שהם עברו זאת בהצלחה ויכלו לחזור לכאן.
מייק מאוד מחובר לאימו, אני זוכרת שבעבר הודיעו להם על הגידול שנקלט לה במעי.
הוא קיבל את זה כל כך קשה, הטיפול היחיד שיכלו לקבל היה מחוץ לעיר...כך שלא יכולתי להתראות איתו, כמובן שניסינו להישאר בקשר, אך זה אף פעם לא היה קל...
״ואיך היא עכשיו?!״ שאלתי לקוות לטוב. ״היא בסדר, מתפקדת כמו פעם.״ צחקק, חיוך מאושר עלה בי.
אני כל כך שמחה! לא קל לעבור את כל זה לבד, אני בטוחה שהיה לשניהם קשה...אבל לראות את החיוך שלו שוב חוזר, זה סיפוק גדול עבורי.
״טוב! מה את בדיוק עושה מחוץ לכיתה גברת מילנה.״ חיקה את המורה, בקול מוגזם.
״אולי עדיף שלא אכנס, אחכה לשיעור הבא...״ מלמלתי בהיסוס והלכתי צעד אחורה.
״את בטוחה? זה נראה לי יהיה יותר גרוע מהצד של אבא שלך.״ צחקק מתגובתי הפחדנית. ״איזה כיף זה להיות הבת של המנהל אה?״
״כן, פחח! ממש פאן.״ גלגלתי את עיניי בזילזול.
״אני אומר, ניכנס יחד! מה שיהיה יהיה.״ משך בכתפו.
בלעתי רוק, מייק פתח את הדלת בלי התראה מראש, המורה הביטה הצידה וכך גם הכיתה בסקרנות.
הייאוש של המורה על פניה...כבר הבנתי שהסתבכנו. ״אתם. ריתוק. עבודה ומצגת לכל הכיתה בנושא זיהום הסביבה.״
ניסיתי אולי לחייך אליה ולהיות נחמדה, כך גם מייק...אך לצערינו זה לא עזר כלל.
המורה הזאת חייבת לעשות בכוונה.
מייק ואני הסתכלנו בחרטה, אחד בשניה. ״הכל בגללך.״ האשמתי אותו.
״מה?? ומה איתך?! את זאת שאיחרת גם!״ התכופף ולחש לאוזני.
נזכרתי ברגע שמייק ואני תמיד היינו מגיעים למצב הזה, צחקוק קל יצא משנינו.
״שקט, תשבו במקומות שלכם מיד, בלי לדבר.״ צעקה ומיד בשקט השתלבנו עם הכיתה.
עיניי בחנו את אמה, שישבה רחוק ממני, מבטה היה אל מייק ומיד לאחר מכן עליי.
״מייק כאן.״ לחשה לי מרחוק והנהנתי לה בחיוביות.
אני יודעת כמה אמה מתה על מייק, בזמן שהוא עזב היא קיבלה את זה קשה יותר מכולם.
אני יודעת שיש לה רגשות כלפיו, היא לא סיפרה זאת לאף אחד...אבל היא שקופה מדי.

ההפסקה הגיעה, כל התלמידים יצאו מהכיתה ורק מייק, אמה ואני נשארנו.
שתינו בריתוק ואמה על מייק, מדהים נכון?
אבל מה שטוב שיכולנו להשלים פערים, בזמן שלא יצא לנו מאז לדבר הרבה.
״אז מייק, יש משהו חדש חוץ מזה?״ אמה שאלה ונעזרה בכף ידה להישען על ראשה.
״לא...הכל רגיל כזה, לא משהו מיוחד.״ ענה בחיוך קטן, אבל לפי מבטו יכולתי לראות שעובר עליו משהו אחר.
אך לא שאלתי, אם משהו יושב לו, הוא יספר בעצמו כשיהיה מוכן לכך.
״יופי, לפחות לא משהו רע.״ הביטה בו והחזירה חיוך גדול יותר.
״כן...״ מלמל במחשבה לרגע, משהו מוזר במייק, ההתנהגות המעופפת הזאת בחיים לא עברה מעליו.
״מילנה, איך איתך? יש משהו חדש?״ הביט בי בסקרנות.
״מממ, לא. שום דבר לא חדש, לא כרגע...אתה יודע כרגיל, לימודים וזה...״ השבתי בחיוך, וטוב שכך, אין כמו שהכל רגיל, לא צריך בלאגן בחיים, חוץ מזה שהמורה מענישה אותי בגלל איחור.
אבל חוץ מזה הכל טוב, סך הכל.
״יופי, אני שמח לשמוע.״ השיב בחיוך.
לקחנו הפסקה מהפטפוטים, המשכנו לעשות את העבודה המשעממת הזאת וכמה שיותר מהר לסיים איתה.