נ.מ סופי
מי לעזאזל בחדר שלי?
אני פותחת בזהירות את הדלת של חדר האמבטיה, עדיין מקווה שסתם דמיינתי את הרעשים האלה ושאף אחד לא בחדר שלי, הלחץ אוחז בי והחריקה של הדלת לא מרגיעה אותי במיוחד.
אני מנסה להרגיע את עצמי בכל מקרה, אבל-
״סופי?״
הקול שהכי לא ציפיתי לו נשמע מבעד לדלת.
פיץ, מה לעזאזל הוא עושה פה?
״מה אתה חושב שאתה עושה-״
לפני שאני מצליחה לסיים את המשפט פיץ שבדיוק נכנס דרך החלון נכנס לחדר ומועד, אנחנו מתנגשים זה בזה ואני נופלת לאחור והוא נופל עליי
חום הגוף שלו מתשפט בכל הגוף שלי, ואני מרגישה את השרירים שלו נלחצים לגוף שלי.
זה ממש לא נעים-
אני רוצה להוריד אותו ממני אבל לא מסוגלת, אני לא מצליחה להזיז אפילו לא שריר אחד.
״סליחה-״
״פיץ-״
שנינו מדברים ביחד ואז שותקים ביחד
פשוט שתיקה מבעיתה
שתיקה, באמצע הלילה, בחדר שלי שהוא התגנב אליו בלי הסכמה שלי, בזמן שהוא מעליי, ואדליין וגריידי יכולים להכנס בדלת שלי כל רגע.
אני מצליחה להתעשת על עצמי ומתחילה לדחוף אותו מעליי נראה שגם הוא התעורר מהסיוט הזה וקם
אנחנו עומדים זה מול זה, אף אחד לא מוציא מילה-
הצליל היחיד שנשמע הוא חריקת החלון הפתוח
אני לא יודעת איך להתנהג, מה לומר בכלל או מאיפה להתחיל.
״סופי״
קולו השבור של פיץ מחזיר אותי למציאות
״לא פיץ, מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?״
הוא נראה אבוד, אבל כרגע הדם שלי רותח וכל מה שאני מתרכזת בו זה הכעס והעצבים שלי שנצברים ומתגברים
״אני מצטער״
לא פיץ, אני לא רוצה לשמוע את הסליחה שלך, האמת? אני לא רוצה לשמוע ממך כלום. שום דבר. גם לראות אותך אני לא רוצה, פשוט תעוף לי מהבית
זה מה שהייתי רוצה לומר, אבל שום קול לא בוקע, שום מילה לא יכולה לצאת ולבטא שום רגש מכל מה שאני מרגישה עכשיו
״לך״
הקול שלי חסר כל רגש ואני מקווה שהפנים שלי לא חושפות אותי, מקווה שהן חסרות כל הבעה.
הוא נראה מבולבל
אחרי שהתחלתי לדבר המילים יוצאות בשטף
״לך מפה, פשוט תעזוב״
עכשיו הקול שלי רועד, וגם הרגליים שלי
השטיח הענק שאני עומדת עליו התקמט מהמעידה של פיץ ועכשיו מקומט לגמרי, אבל כרגע אני בכלל לא רוצה להזכר ברגע ובסיטואציה הזאת- אני מסיטה את מבטי ובוחנת את המיטה המבולגנת ואת החלון הפתוח לידה
פיץ לא זז.
״מה אתה לא מבין ממה שאני אומרת? תעזוב את הבית שלי״
אני כבר צועקת, עכשיו הקול שלי ממש לא יציב
אני מרגישה גוש בגרון ואת הדמעות מתחילות לעלות,
פיץ מתחיל לסדר את הטוניקה שלו ולהתחיל לצעוד לכיוון החלון; תחושת הקלה מציפה אותי, אני כבר רואה אותו בעיני רוחי יוצא מין החלון באותה צורה שהגיע.
רגע, מה הוא עושה?
הוא עוצר ליד החלון ולוקח נשימה עמוקה
ואז מסתובב אליי.
הוא מתחיל לצעוד לכיווני, וזה לא מרגיש לי טוב,
יש לי תחושה רעה לגבי זה.
אני מרגישה את הדופק שלי מאיץ ואת הדם זורם לי בוורידים, החרדה אוחזת בי.
כל צעד שלו מורט לי את העצבים ואני מרגישה
דחף לתלוש ריס
הנשימות שלו כבדות ואני מרגישה אותן על לחיי
הוא מתקרב אליי ולוחש באוזן
״מצטער, אף פעם לא רציתי לעשות את זה״
סוף פרק!
מקווה שנהנתם מהקריאה, ושאהבתם, מבטיחה שאפרסם את הפרק הבא בקרוב!! (אל תדאגו, הפרק הבא כבר כתוב:)
שוב רק רציתי להגיד תודה רבה שקראתם עד פה ושאתם בכלל ממשיכים, אני מעריכה את זה בטירוף!! אוהבת מלא 3>
YOU ARE READING
סוקיף-תקועה איתך 3>
Fanficהפאנפיק והתקציר מכילים ספויילרים לחלק מהספרים שיצאו בעברית! (לרביעי בעיקר) • אחרי שקיף חזר מהנסתרים, הדברים חוזרים להיות ״רגילים״ -אבל האם הם *באמת* רגילים? האם הקשרים מהודקים יותר או שחלק מהחברויות הטובות התפרקו? למה *** מתנהג ככה? ואולי הכל רק ה...
