נ.מ סופי
למה קיף מתחמק ממני כלכך? לאחרונה בקושי יצא לי לדבר איתו, וגם כל הקטע הזה עם פיץ.. אני מעולם לא הרגשתי כלכך חסרת אונים לידו, זה היה פשוט-
״סופי פוסטר!״
אני מרימה מבט, לא הקשבתי כל השיעור
״כן?״
״מה התשובה הנכונה מבין ה3?״
״אני מצטערת, אני לא יודעת״
״הקשבת בכלל?״
אני שותקת, אני מרגישה שכל המבטים של כולם נעוצים בי, אני שונאת את זה.
״כן אבל-״
״אין ׳אבל׳ בשיעור שלי מיס פוסטר״
״אני מבינה אבל-״
״זאת התחצפות מוגזמת כבר!״
״סליחה״
״בסוף השיעור גשי לריתוק״
בדיוק מה שהיה חסר לי היום, ריתוק.
בתום השיעור אני הולכת לכיתת ריתוק, המסדרון בפוקספייר ענקי, אני זוכרת שרק הגעתי לפה ולא הרגשתי שייכת.
אני עדיין לא מרגישה תמיד שייכת
כיתת הריתוק די ריקה בסהכ, אין הרבה תלמידים
אני מסתכלת מסביב ומחפשת מקום לשבת בו, אבל משהו אחר תופס לי את העין- או יותר נכון, מישהו אחר.
המבטים שלנו נפגשים אבל הוא לא מחייך, וגם אני לא
קיף אפילו לא קורא לי לשבת לידו
אני תופסת מקום לא רחוק ממנו מפני שהוא המקום היחידי שפנוי, בספק שקיף מרוצה מזה
אני תוהה למה הוא מתנהג ככה, אבל לא יכולה לתהות הרבה כי הריתוק מתחיל
סוף הריתוק, כולם מסדרים את הציוד שלהם והולכים הביתה
אני צריכה לדבר עם קיף, עם כמה שאני לא רוצה לדבר איתו על זה ואפילו להתעמת איתו, בסופו של דבר זה יהיה בלתי נמנע- אז עדיף לגמור עם זה עכשיו.
אני ניגשת לשולחן שקיף ישב בו רק שעכשיו הוא קם ורק מארגן את הדברים שלו, בטח רוצה להתרחק ממני מהר ככל שאפשר
״היי״ אני אומרת אבל נראה שהוא מעמיד פנים שהוא לא שמע, אז אני מגבירה את הקול שלי
״היי קיף״
הוא מרים את ראשו ומסתכל לי ישר לתוך העיניים, זה לפעימות שלי להאיץ
״היי״
הטון שלו אדיש אבל לא ציפיתי למשהו אחר
״אוקיי אני פשוט אהיה ישירה: למה אתה מתנהג
ככה לאחרונה?״ אני מחליטה באמת לסיים עם זה, אין לי כוח לבולשיט הזה
״איך ככה״
הוא יודע לעלות לי על העצבים
״אל תשחק איתי משחקים קיף, אתה מתעלם ממני כבר כמה ימים ולא מחליף איתי מילה״
״אנחנו סתם חברים סופי, לחברים יש רגעים כאלה״
המילים שלו הן סתם מילים, אבל אני מרגישה אותם בכל גופי, הן דוקרות אותי מבפנים ומכאיבות לי הרבה יותר ממה שהייתי רוצה שיכאבו לי.
׳אנחנו סתם חברים סופי׳
איך הוא בכלל מסוגל להגיד את זה? אחרי כל מה שהיה בינינו?
הנשיקות וכל רגע של מגע, היד שלו כרוכה מסביב הכתפיים שלי ורגע אחר סביב המותניים שלי, הטעם שלו והידיים שלי בשיערו, הברק הזה בעיניים שלו כשהוא מדבר איתי, העקצוצים וקצב הלב המאיץ שלי למשמע הקול שלו, כל חיוך וכל הקנטה, כל זה היה סתם?
אני יודעת שהמילים האלו נאמרו מתוך כעס, אבל זה לא הופך אותן לפחות כואבות, משמעותיות, ואמיתיות.
YOU ARE READING
סוקיף-תקועה איתך 3>
Fanfictionהפאנפיק והתקציר מכילים ספויילרים לחלק מהספרים שיצאו בעברית! (לרביעי בעיקר) • אחרי שקיף חזר מהנסתרים, הדברים חוזרים להיות ״רגילים״ -אבל האם הם *באמת* רגילים? האם הקשרים מהודקים יותר או שחלק מהחברויות הטובות התפרקו? למה *** מתנהג ככה? ואולי הכל רק ה...
