סיפורים קצרים

שירי מאוס

"אוף, למה זה תמיד קורה לי?!" נפלתי עם הפנים לתוך הכרית. אחרי מה שקרה היום, יש לי חשק עז לשחק מחבואים עם כל העולם כדי שלא אצטרך לפגוש במבטיהם של הסובבים, במיוחד בעיניים התכולות של אמיר. זה היה עוד זום כיתתי, שחלאס, נמאס. ואני האדם בערך הכי מעופף בעולם. אז הייתה הפסקה, והיה לי ממש חם, כי למה לא, פברואר אבל שיא החום! אז הורדתי את הז'קט שאיתו אני בדרך כלל. רק שמתחתיו הייתה... הפיג'מה שלי. פיג'מה ורודה ופרוותית עם ציור של מיני מאוס! ועד שהתחיל השיעור... שכחתי להחליף אותה! אז דמיינו לכם שכל תלמידי הכיתה שלי, שעברו מזמן את גיל עשר, ראו את זה! אני פשוט מושלמת בפאדיחות! מי עוד מסתובבת חצי יום עם ירוק בין השיניים, שמה על העיניים אצטון במקום מסיר איפור, דוחפת חליקה של החיים ביום הראשון שהיא מעזה לבוא עם עקבים. פשוט... שיא גינס.

אז אתם בטח מבינים שלבחורה כזו מגושמת אין בן זוג, בטח לא אמיר, הספורטאי הלוהט של הכיתה. בחיי, כולם צחקו. אני כל כך שמחה שבאותו רגע לא יכולתי לראות את הפנים שלו, כי בטח הייתי מתחילה לבכות. על מי אני עובדת? אני עכשיו בוכה! ולא אכפת לי אם הכרית תצבע בשחור!

לעזאזל עם בית הספר הזה! גם ככה גיאוגרפיה זה משעמם! אז אני לא אדע מה הבירה של רואנדה! פספוס גדול! אני מבטיחה לא ללכת לאיזה שעשעון מפגר כמו המרדף, כי מי פסיכי להתחרות מולו בכלל?!

"היי, מותק, הבאתי לך לנשנש משהו," אמא שלי אומרת בזמן שהדלת נפתחה.

כי לא מספיק שאני מפדחת, יש לי אמא מפדחת שחושבת שאני בת 3 וצריך לדאוג לי לאוכל כל הזמן! וממש לא מציק לה שכולם מסתכלים עליה ויותר גרוע, עליי! נראה שהיא ממש נהנית לעבוד מהבית!

"מה קורה, חומד, כואבות לך העיניים כבר?" היא מתיישבת לידי על המיטה, מלטפת את שערי.

"כואבים לי החיים האלה!" אני מייללת. בבקשה, הוכחה שאני באמת ילדה קטנה!

"מותק, אני יודעת שזו תקופה קשה."

"החיים שלי זו תקופה קשה מתמשכת!"

"זה יעבור."

"כשאני אמות, זה באמת יעבור!"

"את יכולה לומר לי מה קרה?"

"אין לך עבודה?"

"היא תחכה. נו, ספרי לאמא."

אני מספרת לה מה קרה. והיא מעזה לצחוק.

"זה שמוכרים את זה במידות שלך כנראה אומר משהו, את לא חושבת?"

"כן, אם הייתי בת 12 אולי. אני אשמה שאני תקועה בגוף של בת 12 עד עצם היום הזה?!"

וזה נכון. אני היחידה שכל קשר בינה לבין 1.60 היה מקרי בהחלט, ואם לא חזיות פוש אפ, הייתי משתמשת בגרביים.

"זו רק פיג'מה. בלילות הן דווקא ממש טובות, הן באמת מחממות. זה שהן חמודות זה רק בונוס."

זה שכל הכיתה שלי יודעת שאני אוהבת דברים חמודים בכיתה י' זה פחות בונוס.

"אולי פשוט תעופי?!"

אמא שלי קמה בלי לומר מילה.

כל הכבוד לי, ציון 0 כבת אנוש וציון 100- בתור הבת הטובה של השנה. אני מופתעת איך היא עוד לא התייאשה ממני. שיהיה, אני אבכה ואבכה ואבכה... עד שאירדם. בתקווה שלא אתעורר.

***

אני לא יודעת כמה זמן עובר עד שאני מתעוררת. העיניים שלי שורפות. נו, פלא, אני מטומטמת, ומי יודע כמה עיפרון שחור נכנס לי לעיניים בזמן הזה. אני הולכת לשטוף פנים ואז להוריד את כל האיפור. בשביל מה אני טורחת בכלל? זה לא באמת מבגר אותי.

אני ניגשת לחדר העבודה של אמא. או יותר נכון, החדר שאמא שלי הפכה לחדר עבודה ברגע שהתחילה לעבוד מהבית. אני שומעת שהיא בשיחת זום. אפילו היא תקועה עם זה... אני מבינה שזה לא הזמן הכי טוב להתנצל וחוזרת לחדר שלי.

אני מסתכלת על הטלפון שלי. טוב שלא מאתיים שיחות שלא נענו. יש איזה חמש ממאיה, החברה הכי טובה שלי. אבל כל השאר... לא מזוהים. אה, בדיוק כשאני באה להתקשר אליה, הטלפון מצלצל, שוב מספר לא מזוהה.

"שירי שירי שירי שירי מאוס!" קוראים ירון ודניאל מהצד השני של הקו בנעימה של השיר מהקייטנות שנועד להזכיר לילדים לשתות מים.

אני מנתקת להם בפרצוף.

שוב שיחה נכנסת.

"חלאס, מטומטמים!" אני צורחת להם.

"שירי? היי, זה אני," אומר קול מוכר.

"אמיר...?"

"כן," הוא גיחך קולות "אני מבין שהבנים המטומטמים בכיתה שלנו כבר עשו לך קטעים."

"סליחה שצעקתי עליך."

"זה בסדר," יכולתי לשמוע את החיוך שלו. "עזבי אותך, בנים בגיל העשרה זה עם מטומטם. היתרון היחיד בזומים האלה שאני לא צריך לסבול אותם בהפסקות."

אני צוחקת.

"אני יודע איך אני נתפס בבית הספר, הבחור המגניב, אבל במציאות. אני לא כזה. אני אוהב כל כך הרבה דברים שאחרים לא. אבל אני יודע לסתום את הפה, להעמיד פנים שאני אחד מהחבר'ה," לאחר שתיקה, הוא מוסיף. "וואי, אני חופר."

"אני באמת באמת מעריכה את זה," אני מצליחה לומר סוף סוף. "ואתה יודע מה? אתה צודק. הם בעצם מתנהגים כמו ילדים קטנים."

"אני יודע שלא עשית את זה בכוונה, אבל... בהחלט עוררת בי השראה. אני מתכוון לנהוג כמוך, תודה."

"אממ... בכיף, אני מניחה," צחקקתי ממבוכה. "נתראה בבית הספר. נקווה..."

"אני מחכה לזה," הוא אמר וניתק.

והאמת? גם אני מחכה. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל... אוף, שנחזור לבית הספר כבר!