סיפורים קצרים

עם האצבע על ההדק

(טריגר: רצח. אין תיאורים גרפיים)

אני מתיישב על הספה, מתבונן על תמונתה של אשתי המנוחה, קנדי. הכל טרי מדי. בקושי עבר חודש. יום אחד קיבלתי טלפון מהמשטרה. הם אמרו לי שמצאו את הגופה שלה בתא שירותים בקניון. היו איתה תיק ושקית קטנה ובה שעון של גברים. היא כנראה תכננה להביא את זה ליום ההולדת שלי שהיה לפני שבוע. אמרו שהוא חיכה לה, נכנס כשיצאה. זה בהחלט היה סביר שזה גבר, במיוחד בהתחשב בעובדה שהתא שהיא הלכה אליו לא היה בשירותי הנשים, כי זה היה תא מיוחד לנכים. כשהקניון נפתח לפני שנתיים נאמר שזה למטרות נוחות, כיוון שלרוב השירותים מהסוג הזה נמצאים בסוף. אם אולי פשוט היו הופכים את זה, כך שתאי הנכים היו קרובים ליציאה, כל זה היה נמנע, כי הם לא היו יוצרים את מקום הרצח המושלם.

פשוט נורא לדעת מי זה היה. אפילו המשטרה יודעת, אבל הרוצח חזק מדי בשביל שיעשו לו משהו. אבל אני סתם אחד. לא רק מקסוול בעל ממון, אלא גם אני. אנחנו שני המתחרים העיקריים בחברות שמייצרות מכונות כביסה. אנשים השוו את היריבות שלנו לזו של קוקה קולה ופפסי*. אז נכון, אף אחד מאיתנו לא המציא את מכונת הכביסה, אבל זה בהחלט לא שינה כלום.

אז התקשרתי אליו כדי שיבוא אליי הביתה, בטענה שרציתי לדבר איתו על עסקים. והאידיוט נפל בפח.

אני מסתכל על שעון הקיר. השעה 9:03. תמיד שנאתי מאחרים, אבל זו ההמתנה הנוראה מכול.

הדפיקה נשמעת ב-9:07, סוף כל סוף.

אני מניח את התמונה בצד ופותח את הדלת. מולי עומד מקסוול, גבר בשנות השישים לחייו, קרחתו וזקנו לא הולמים את תדמית איש העסקים שהוא. 

"אני מוכרח להודות, אני סקרן לגבי הסיבה שקראת לי לכאן."

"תשב ואני אסביר לך...." אני ממלמל.

הוא התיישב על הספה, בדיוק כמו שרציתי. אני מתיישב על הספה מולו. לפני שהוא מצליח להבין מה קורה,  אני שולף את האקדח שהיה מאחורי אחת הכריות ומכוון לעברו.

"קום," אני אומר ונעמד בעצמי.

הוא ממצמץ בעיניו במהירות, עדיין לא מראה כל סימן לפחד. הוא עושה כדבריי.

"מה יש, טום?" הוא אומר בקול אדיש כמעט.

"תודה במעשים שלך!" אני קורא לעברו "אני יודע שהרגת את קנדי!"

"מר ברודי, אנחנו יריבים, אבל מזה עד להרוג את אשתך? אתה עד כדי כך חמדן בשביל להרוג את אשתך כתירוץ להיפטר ממני?"

"שתוק כבר!" אני מרים את קולי אפילו יותר, ואז מתחיל להנשם.

סטיבן מקסוול הוא המתחרה הראשי של החברה שבראשה אני עומד שהוקמה עוד בימיו של אבי. הוא אף פעם לא היה ידוע בניקיון כפיים, אבל מעולם לא חשבתי שירחיק לכת כל כך וירצח את קנדי  היקרה שלי.