בהרבה מדינות מברכים על יום שמשי, ואם אפשר, גם חם. אך בארץ הזט כולם שמחים על נפילתה של כל טיפת גשם. גם האנשים יקללו את הקול הנלווה לו, הם עדיין מייחלים לו.
אך אני אינני כמותם. כשאני מביטה בגשם היורד, אני רק מקווה שיעבור למדינה אחרת. אני יודעת שחשוב שיירדם שם, אך אינני זקוקה לענני גשם מעל ראשי. שיירדו בנחלים, בנהר הבודד שיש לנו, בכנרת ולא באמצע העיר סתם ככה. תהיה כמו המים אשר תהיה, רובה מגיעה לביוב.
אלה לא דווקא הרטיבות, הקור והרוח הנלווים אליו אשר מעיקים עליי. הבעיה שלי עם החורף, והגשם בפרט, היא התחשוה הדכאונית שהם משרים עליי, תחושה שבקצה המנהרה אין אור והשמיים לעד יצבעו אפור.
אני מהלכת ברחוב, וכמו הרגליים של כולם, גם שלי רטובות. הן גם רועדות מקור, הגשם כה חשק עד שאני יכולה להביט קדימה. אז מה הפלא שאני נתקלת במישהו. שנינו נהדפים לאחורה, מטריותינו נשמטות מידינו.
"אני מצטער, לא שמתי לב לאן אני הולך."
"גם אני לא."
"נפצעת?" הוא מושיט לי את ידו, מציע עזרה.
"אני בסדר," אני חצי לוחשת.
"קרה משהו?" פתאום אני שמה לב כמה הוא קרוב אליי.
כשאני מביטה בעיניים שלו, אני רוצה את צבען החום ותוהה לעצמי אם לא במקרה יש להן ואת אותן האותיות כמו המילה חום (warmth). עד לאותו רגע לא חשבתי שמבט או עיניים יכולים להעניק תחושה חמימה כל כך.
"סתם, אני לא אוהבת ימים גושים. הם די מדכאים." אז מדוע אני מחייכת?
"אני דווקא אוהב גשם, למרות שאני מעדיף מקלחת חמה!"
הצחוק של הנינו חק כל כך, עד שהוא גובר על מטח הגשם. אני לא בטוחה אם הדמעות שזולגות מעיניי הן מראוב צחוק או מרוב קור. בקושי הצלחתי לקחת את המטרייה בידי.
"קר לך?" נראה שהוא שם לב.
בידו האחד הוא לוקח את מטרייתו, ובשנייה אוחז בידי הקרה ומתחיל לרוץ.
"מה אתה עושה?" לא נחמד לרוץ בלי לראות מטר קדימה.
"מחפש מחסה מהגשם."
אפילו שאנחנו בעיר,, אין יותר מדי מקודמות להסתתר בהם מפני הגשם. בכניסה לכל בנין מוצבת דלת המונעת כניסת זרים. אך גם כשעברנו ליד מקום פוטנציאלי, הוא המשיך לרוץ.
"לאן אתה גורר אותי?! כבר מזמן יכולנו להיות במקום יבש!" אני צועקת.
אך בדיוק אז הוא פונה, ושנינו נכנסים לבית קפה.
בזמן שאנחנו יושבים בפנים וכלם מביטים עלינו במבטים מוזרים, הוא אומר לי "מחסה די מועיל, לא?"
אני בתגובה צוחקת, חצי מהבדיחה, חצי מהמבוכה שחשתי.
אנחנו יושבים. הוא שותה קפה שחור, ואני מסתפקת בתה. הזמ ןעובר בשיחה כה נעימה, עד שאני נמליחה לשכוח שאני רטובה כולי.
אנחנו מוציאים כסף ושמים על השולחןץ כשאני שמה את הכסף, ידו נוגעת בידי. ספק במכוון, ספק בשוגג.
ובינתיים אני מסתכלת החוצה ושמה לב שמהגשם נותר רק טפטוף קל והשמש מציצה מבין העננים. היא הייתה דהויה א אני בטוחה שראיתי, גם אם לרגע, קשת.
"שכחתי להציג את עצמי, אני אביב. ו... אני רוצה לשמור על קשר," הוא חייך אליי.
טוב, נו, אולי הגשם לא נורא כל כך.
YOU ARE READING
סיפורים קצרים
Historia Cortaלא יהיו פה מיליון סיפורים, אבל... יהיו כמה. כולם בני פרק אחד. אלא אם יקרה נס פתאום. סיפור חדש בתחתית. מקום 1 תחת "שונות" ו"וואןשוט" מקום 3 תחת "סיפוריםקצרים" מקום 6 תחת "קצר"
