סיפורים קצרים

גשם של קסם

עוד סיפור מהבוידעם...

בהרבה מדינות מברכים על יום שמשי, ואם אפשר, גם חם. אך בארץ הזו כולם שמחים על נפילתה של כל טיפת גשם. גם אם האנשים יקללו את הקור שנלווה לו, הם עדיין מייחלים לו.

אך אני אינני כמותם. כשאני מביטה בגשם ביורד, אני רק מקווה שיעבור למדינה אחרת. אני יודעת שחשוב שירד גשם, אך אני אינני זקוקה לענני גשם מעל ראשי. שירדו בנחלים, בנהר הבודד שיש לנו, בכנרת ולא באמצע העיר שם ככה, תהיה כמות המים אשר תהיה, רובה ככולה יגיע לביוב.

אלה לא דווקא הרטיבות, הקור והרוח הנלווים אליו שמעיקים עליי.. הבעיה שלי עם החורף והגשם בפרט, היא התחושה הדכאונית שהם נשרים עליי. תחושה שבקצה המנהרה אין אור והשמיים לעד יצבעו אפור.אני מהלכת ברחוב, וכמו של הרגליים של כולם, גם שלי רטובות. הן גם רועדות מקור. הגשם כה חזק עד שאיני יכולה להביא קדימה. אז מה הפלא שאני נתקלת במישהו. שנינו נהדפנו לאחור, מטריותינו נשמטות מידינו.

"אני מצטער, לא שמתי לב לאן אני הולך."

"גם אני לא."

"נפצעת?" אני רואה את ידו המושטת לעברי, מציעה עזרה.

"אני בסדר."

"קרה משהו?" פתאום אני שמה לב כמה הוא קרוב אליי.

כשאני מביטה בעיניים שלו, אני רואה את צבען החוּם ותוהה לעצמי אם לא במקרה יש להן את אותן האותיות כמו המילה חוֹם. עד לאותו רגע לא חשבתי שמבט או עיניים יכולים להעניק תחושה חמימה כל כך.

"סתם, אני לא אוהבת ימים גשומים. הם די מדכאים." מעניין למה אני מחייכת?

"אני דווקא אוהב גשם. למרות שנאי מעדיף מקלחת חמה!"

הצחוק של שנינו חזק כל כך, עד שהוא גובר על מטח הגשם. אני לא בטוחה אם הדמעות שזולגות מעיניי הן מרב צחוק או מרב קור. בקושי הצלחתי לקחת את המטרייה בידי.

"קר לך?" נראה שהוא שם לב.

בידו האחת הוא לוקח את מטרייתו, ובידו השנייה אחז בידי הקרה ומתחיל לרחוץ.

"מה אתה עושה?" לא נחמד לרוץ לבי לראות מטר קדימה.

"מחפש מחסה מהגשם."

אפילו שאנחנו בעיר, אין יותר מדי מקומות להתחבא בהם. בכניסה לכל בניין מוצבת דלת המונעת כניסה זרים. אך גם כשעברנו מקום פוטנציאלי, הוא המשיך לרוץ.

"לאן אתה גורר אותי?! כבר ממזמן יכולנו להיות במקום יבש!" אני צועקת.

אך בדיוק אז הוא פונה, ושנינו נכנסים לבית קפה.

בזמן שאנחנו יושבים בפנים וכולם מביטים עלינו במבטים מוזרים, הוא אומר לי "מחסה די מועיל, לא?"אני בתגובה צוחקת, חצי מהבדיחה, חצי מהמבוכה שחשתי.

אנחנו יושבים. הוא שותה קפה שחור, ואני מסתפקת בתה. הזמן עובר בשיחה כה נעימה, עד שאני מצליחה לשכוח שאני רטובה כולי.

אנחנו מוציאים כסף ושמים על השולחן. כשאני שמה את הכסף, ידו נוגעת בידי, ספק במכוון, ספק בשוגג.ובינתיים אני מסתכלת החוצה ושמה לב שמהגשם נותר רק טפטוף קל ושהמש מציצה מבין העננים. היא הייתה 

דהויה, אך אני בטוחה שמה שראיתי, גם אם לרגע, היה קשת.

"שכחתי להציג את עצמי, אני אביב. ו... אני רוצה לשמור איתך על קשר." הוא חייך אליי.

טוב, נו. אולי הגשם לא נורא כל כך.

כן, היו לי פעם סיפורי אהבה קיצ'ים להחריד. עדיין יותר טוב מהסיפור מכיתה א' על הארנב והאריה שהפכו להיות חברים (סיפור של חמישה משפטים). אגב, אם יש לך רעיון נורמלי לשם... פתוחה להצעות! אני גרועה בשמות! כשהייתי בכיתות ז'-ח' כתבתי סיפור שנתיים וכל הזמן הזה קראו לו "יוסי" על שם הדמות הראשית. עשיתי טובה לאנושות שכשסיימתי מצאתי שם.