סיפורים קצרים

רעמים וברקים בחול המועד

אני והחבר שלי, גלעד כבר היינו יותר מחצי שנה יחד. בפסח הייתה מלחמת חורמה עם איזו משפחה ניפגש. בסוכות החלטנו לחסוך לעצמנו את התענוג ולתכנן חופשה לסוכות. חסכנו חצי שנה מחשש מהמחירים ההזויים שיהיו.

אבל התאריך המיוחל הגיע, וסוף סוף יצאנו. החזאים דיברו על שמש למרות שסוכות, וידעתי שזו כנראה ההזדמנות האחרונה להשתמש בבגד הים שלי. לא ביקיני, שני חלקים, תודה ששאלתם. תעבירו את מחשבות הזימה למקום אחר.

העברנו שלושה ימים קסומים קצת בים, קצת טיולים, קצת מסעדות. ביום האחרון חשבנו ללכת לבריכה, קצת בפנים, קצת בחוץ. אז חשבנו. אנחנו קמנו להפתעה בבוקר: גשם. אבל לא טפטופים, מבול! חזאים ארורים.

"בחיי, קפוא לי," אמרתי, בעודי מתעטפת בשמיכה הלא ממש עבה.

"בואי הנה, אני אחמם אותך," הוא התיישב לידי, התכסה גם הוא בשמיכה, ואימץ אותי קרוב אליו.

כמה אהבתי את חום הגוף שלו על העור שלי. תמיד הוא היה הרבה יותר חם ממני. ובאותו רגע, זה היה ממש מענג.

"היה נחמד אם היו מיידעים שיש סיכוי לזה. אין לנו בכלל בגדים חמים. לא שאתה צריך, אתה רדיאטור אנושי."

הוא רק צחק בתגובה. חצוף.

"אז אני אגביר את העוצמה של הרדיאטור," הוא חיבק אוי חזק יותר.

השענתי עליו את ראשי ונתתי לעצמי להתמסר לחיבוקו. על אף שעיניי היו סגורות, היה נדמה לי שראיתי הבזק של אור. פקחתי את עיניי בבהלה. גלעד המשיך בשלו כאילו כלום. טוב, לא יכולתי לצפות שיתייחס אליי בגלל פקיחת עיניים שהוא לא ראה.

אבל את זה שקפצתי ממקומי בבהלה אחרי הרעם, לא הייתה לו ברירה אלא להרגיש.

"מאמי, זה רק רעם," הוא ליטף את ראשי.

רק רעם, הוא אומר לי. רעם וברק הם שני שמות לדבר שהכי מפחיד אותי בעולם הזה. אנשים אומרים שזה פחד של ילדים, שזיקוקים דווקא לא מפריע לי. גם דבורים לא מפריעות לחברה שלי, אבל ג'וקים דווקא כן. הצרחה שהיא דפקה כשהיא ראתה אחד כשהיינו בחופש בצימר ופתאום ראתה ג'וק...

בכל אופן, אני יושבת ורועדת. עוד ברק ועוד רעם. אני מתחילה לבכות. וכשגלעד עזב אותי בכלל התחלתי לבכות. הוא לא ידע על זה וזו פעם ראשונה שהוא ראה אותי ככה. רק היה צפוי שיבהל, כמו כל גבר נורמלי.

אבל במקום זה, פשוט שמעתי את הווילונות מוסטים. הבטתי לכיוונו. הוא רק חייך אליי.

"אני לא יודע מה איתך, אבל אני רעב," הוא גיחך במבוכה. "מכירה, חור שחור בבטן. אבל השמועות אומרות שבחדר האוכל אין חלונות. ואולי גם לא ישמעו ממש את הרעמים עם כל האנשים הקשקשנים מסביב."

"רק אם תחזיק לי את היד כל הדרך. אפילו כשאני מחליפה בגדים," חייכתי למרות שעדיין רעדתי.

הוא ניגש אליי, ואני הושטתי את ידי. הוא אחד בה, משך אותי בחוזקה הישר אל חיבוקו.

באותו רגע רק התפללתי שהוא יתחתן איתי. אני לא בטוחה שכל גבר היה מתמודד עם זה יפה כל כך. היו מספיק כאלה שלא.

הוא ליווה אותי, לא עזב את ידי לרגע. לא לפני שירדנו, לא בחדר האוכל, כשהרעמים עוד נשמעו ברקע. אבל במהלך הארוחה הפסקתי לשמוע אותם. כשעלינו למעלה, שמעתי שגם הגשם הפסיק לרדת, והשמש כבר בצבצה מבעד לוילון. ניגשתי לפתוח אותו. בחוץ השמש האירה במלוא זוהרה ועוד היה אפשר לראות שאריות של קשת בענן. ידעתי שזה סימן טוב. ואני מתחתנת היום, אז כנראה שזה באמת היה, לא?