הרוצח הראשון

19 4 4
                                    

הסיפור הבא מתבסס על הטקסט המקראי של סיפור קין והבל ומעניק לו פרשנות חדשה, יצירתית ופיקנטית. אין בה כדי לפסול את הגרסה של התורה שבעל פה, אבל תודו שהגרסה של התורה שבכתב (בלי התוספות) משעממת טילים. בעצם, בתנ"ך יש סיפורים מעניינים, אבל הם לא בהכרח מסופרים בצורה הכי מעניינת כי יש מלא חוסרים. אז החלטתי לשם שינוי למלא אותם ולהוסיף קצת צבע. אם כי מודה שהכנסתי ממקור חוץ מקראי בסיפור אחר... אל תדאגו, בתיאורי הזוועות אני לא אפרט הרבה מעל המקור.

יש כמה משפטים שמבוססים על הטקסט המקראי המקורי, אבל שונו לשפה יום יומית.

"הבל!" אחזתי בחוזקה בזרועו של אחי כשהצלחתי לתפוס אותו במרחק של כמאה צעדים מהאוהל שלנו "בשם שמיים, איך המרעה שלך הגיע אל היבולים שלי?!"

"למה אתה מאשים אותי?" הוא השתחרר מאחיזתי. "אבא..."

"שום אבא. ראיתי אותו הולך לאוהל, מדדה. וזה היה בצהריים. עכשיו השמש שוקעת. ותן לי לומר לך, כשראיתי אותו היבולים שלי היו בסדר גמור."

"טוב, הם צריכים לאכול משהו, אתה יודע."

"בחיי, איך יכולתי להעלות על הדעת שהם יכולים לחיות רק מעשבים? רגע, אני יודע איך. הם עשו את זה עד עכשיו!"

"ברצינות, לא משעמם לאכול דשא כל היום?" הוא הניד את ידו בביטול.

"הו, לא משעמם לאכול את הגבינה שלך כל יום?" חיקיתי את תנועותיו.

"אל תשווה! הגבינות שלי טעימות."

"אני מבין שטעמת דשא. הוא היה כזה נורא?"

"אני אוכל מהירקות חסרי הטעם שלך כל יום, אז כן."

"אז למה נתת אותם למרעה שלך?"

"הם אוכלים עשב כל היום, אני בטוח שהם יתמודדו."

"אתה תתבגר יום אחד?" נאנחתי.

כפי שבוודאי ניחשתם, זה היה אחי הקטן והמעצבן, הבל. כזה הבל הזה. ידוע איך הסיפור הזה נגמר. אבל אולי הגיע הזמן לכתוב את הסיפור המלא.

זה היה הזמן לארוחת ערב. לצד הגבינה הטעימה למראה היה פרי האדמה החיוור שלי. מה שנשאר ממנו בכל אופן...

"שכה יהיה לי טוב, עשיתי עבודה נהדרת, בני," אבי אמר, אפילו לא מנסה להסתיר את רעבונו.

"תודה, אבא, אני מאוד מעריך את זה," אחי הקטן אמר כשחיוך ענק על פניו.

אף אחד מהם לא טעם מפרי עמלי. אמי הייתה טובה דיה להניח מעט ירקות מולה.

הייתי הבכור, עבדתי קשה כמו אחי, או אפילו קשה יותר... ושום דבר. אבי מעולם לא ניסיתי להסתיר את העדפותיו, אף שהוא עצמו פעם עבד את האדמה. אמי מעולם לא אמרה לי מילה רעה ותמיד חייכה, אבל הבנתי למה האוכל לא ערב לחיכה היום. אני בקושי יכולתי לאכול ממנו בעצמי. אבל גאוותי אילצה אותי לסיים אותו.

סיפורים קצריםWhere stories live. Discover now