סיפורים קצרים

אני הקטן, החורף ובני האדם

היי, קוראים לי שביש שביש. אני סנאי חי ביער לא גדול במיוחד. היער הוא מקום מאוד נחמד ושלו. אך לא רחוק מהיער יש מקום עם הרבה הרבה חיות הולכות על שתיים: בני האדם. גם הקופים הולכים על שניים, אך הם זקופים הרבה פחות, ואם לומר את האמת, מעניינים הרבה פחות.

במקום מושבם של בני האדם יש כל כך הרבה דברים שאין ביער.

קודם כל, בני האדם עצמם! מעולם לא ראיתי חיה שמדברת כל כך הרבה! וגם הם נכנסים לדבר עם ארבע דברים עגולים, כמו הירח כשהוא מלא, ואז נוסעים ביחד איתו! אם כי גם כאלה שניים, ואז הם לא יכולים להיכנס אליו, אלא פשוט יושבים עליו. שמעתי לפעמים מהדברים המתגלגלים אבל לפעמים סתם ברחוב שיוצאים מהם כל מיני צלילים מוזרים שכאלה, לפעמים עם קולות אדם מוזרים, אבל לא תמיד. לפעמים יש להם משהו מסביב לעיניים, לפעמים יש דברים זוהרים על הצוואר או האוזן, בעיקר לנקבות. ולהם יש מקומות גדולים כאלה עשויים מחומר לא ידוע שמגנים עליהם, משמש, גשם ורוחות! אני קורא לזה סוכך בני האדם.

אבל מה שהכי מוזר אצלם זה שיש להם פרוות מסוגים שלא ראיתי כמותם בשלל צבעים וגוונים! הן גם לא מכסות את כל הגוף. ואם עד עכשיו זה לא היה מוזר מספיק, הם יכולים להחליף את הפרווה למשהו אחר לחלוטין ראיתי כבר אנשים שכל פעם היו עם פרווה בצבע אחר. ויש להם גם משהו על הרגליים, שגם הוא כל פעם מתחלף. לפעמים מתחת לזה אני יכול לראות עוד פרווה, שונה. ומה שהכי מוזר, זה שאין להם פרווה על כל הגוף, או כמעט כולו כמו אצל הקופים, יש להם פרווה בכמויות משתנות! בקיץ יש להם פחות ובחורף... יש להם יותר.

הלוואי ואני גם הייתי יכול לגדל פרווה עבה יותר. הייתי מוכן שגם לא תהיה בצבעים מתחלפים. העלים כבר החלו להיצבע בכתום ולנשור אט אט מהעצים. ככל חולפים הימים, כך הם נהיים קרים יותר. אכן, החורף קרב ובא, כמדי שנה.

וכמדי שנה... צריך לאגור אוכל. אני מקנא בנמלים. בני האדם משאירים כל כך הרבה אוכל בתוך הדברים האלה שליד הבית שלהם, שהם תמיד מוצאים משהו. ולפעמים הם ממש באים חצי דקה אחרי שהם סיימו לאכול. אבל אני לא יכול לאכול כל פירור שאני מוצא, בין אם אוכל בלתי מזוהה או בשר, איכס.

לפעמים אני הולך לבני האדם, לראות אולי אצלם יש משהו מעניין. להפתעתי, אני רואה כמה שתי ציפורים עומדות ליד משהו ובו ערימה נכבדה של זרעונים. מעניין מאיפה הם השיגו כל כך הרבה, ובכלל, למה הן אגרו כל כך הרבה ממנו? לא נראה שהן מתכוננות לחורף, כי הן אוכלות מהזרעים זה עתה.

אחת מהן מסתכלת לעברי, נוטלת זרעון אחד בידה ואז עפה לעברי. אין סיכוי שהיא רוצה להציע לי זרעון, נכון? ודאי סיימה ולקחה אחד לדרך. אך היא נעצרת לידי ומניחה אותו שם. היא מנידה את ראשה קדימה ואחורה, כמו מאצה בי לקחת אותו. אני נוטל אותו בהססנות. לאחר מכן, היא מנידה את ראשה קצת הצידה, לכיוון הציפור האחרת ושאר הזרעונים. אני חושב שהיא מזמינה אותי לאכול איתן. אולי גם אוכל לקחת הביתה, לקראת החורף. אחרי הכול, יש להן כל כך הרבה, אולי יישאר לי קצת. הרי הן לא יחזרו לכאן שוב מחר, נכון?

אני הולך לשם ומתחיל לאכול מן הזרעונים. אני שומע צעדים ועוד לפני שאני מבין מה קורה, אני שומע קול אדם חזק. הוא נראה עצבני. אני לקוח את הרגליים שלי ונס לעץ הקרוב.

לאחר מכן, מגיע גור אדם, הוא ניגש לאדם הגדול ומתחיל... טוב... אני לא יודע. אני מניח שככה גור אדם נראה כשרע לו. ההבעה של האיש הגדול מתרככת והוא מדבר איתו ברוך, הוא מרים אותו על הידיים ונכנס איתו

אין סיבה שיצא כל כך מהר עוד פעם, נכון? ודאי אספיק לקחת כמה, אני מניח שהציפורים ירשו לי. אני ניגש לשם שוב, הציפורים אכן לא מראות מתנגדות אפילו כשאני לוקח חופן. אך בעודי עורם זרעונים, רעש נשמע מכיוון סוכך בני האדם. הפעם גור האדם יצא החוצה לבדו. ללכת, לא ללכת? מה גור אדם כזה יכול עשות לי? ופתאום, אני רואה בידו בלוט.

הוא מניח אותו על הקרקע וחוזר סוכך בני האדם. אני מתקרב בזהירות. מצד שני, אני מניח שבעייתי להחזיק אם הזרעונים וגם את הבלוט. אחת הציפורים ניגשת לכיוון הבלוט. נו, יופי, היא תגנוב לו אותו.

אך במקום זה, הוא מניחה אותו על הערמה בידיי. איך אני אמור להביע את הרגשות שיש לי כלפי הציפור? אני מלקק אותה על מנת להראות חיבה. אני חושב שהיא לא התלהבה מזה. דחפתי עם אפי את הבלוט. הוא נפל קרוב לרגל שלי והזזתי אותו יותר קרוב לכיוונה. היא לקחה את הבלוט. אני חושב שאנחנו בטוב.

אולי שווה לי לחזור גם מחר, אולי אלה בני האדם שנותנים לציפורים זרעונים! כמובן! זה מסביר הכול. אולי הן יהיו נחמדות איתי גם מחר. כך אוכל לאגור מזון לחורף!

ביום למחרת אני חוזר לשם, וכפי שציפיתי הזרעונים שם! אבל הפעם היו שם ציפורים אחרות. ניסיתי להתקרב. הן היו פחות נחמדות מהקודמות. חבל. בדיוק כשאני מפנה את הגב, אני שומע רעש מכיוון סוכך בני האדם. זה שוב אותו גור, הפעם עם פרוות בצבעים אחרים. שוב בלוט בידו. הוא יושב על קצות אצבעותיו ומחזיק בבלוט בידו המופנית קדימה. כשאני לא מגיב, הוא שולח את ידו עוד קצת קדימה. אני מתקרב בהססנות. הוא שוב מנסה לשלוח את ידו עוד קצת קדימה, הפעם עוצר את עצמו בידו השנייה מליפול. אני אוחז בבלוט. השפתיים שלו מתעקלות ככה שהן מזכירות חצי ירח ששני הקצוות שלו כלפי מעלה. לאחר מכן, הוא קם וחוזר לסוכך בני האדם. אני לוקח איתי את הבלוט.

ומאז, אני הולך כל יום לסוכך בני האדם וזוכה בבלוט, ולפעמים אף מצליח לקחת איתי כמה זרעים. עכשיו, אוכל להיות מוכן לחורף.