הספרייה האין סופית

29 3 7
                                    

הדבר הכי שגרתי בעולם הוא בית הספר, ובתוכו, הדבר הכי שגרתי היא הספרייה. אבל הפעם, משהו היה שונה. היא הייתה שקטה. אף לא אדם אחד היה שם והאורות היו כבויים. אולי בעיה עם החשמל?

נו, טוב, לא הייתי צריכה הרבה אור בשביל להחזיר את הספר ששאלתי אתמול. רק הייתי צריכה לקחת ספר אחד לשיעורי הבית למחר.  אף אחד לא ישים לב שלקחתי אותו, וגם ככה, לא היה לי עניין להשאיר אותו אצלי לנצח. דחיינית שכמותי, הייתי צריכה לקחת אותו קודם...

חברה שלי, דניאלה, אמרה לי שזה במדף האחרון. היא רק לא זכרה לומר אם בצד ימין או שמאל. 

היה כבר חשוך בחוץ, אז נאלצתי להשתמש בפנס של הטלפון. התחלתי ללכת במסדרון. הספרייה הייתה גדולה, ולא משנה כמה התקדמתי, לא ראיתי את הסוף. ניסיתי אפילו להציץ על צידי המדף, לראות כמה אני רחוקה. 

על המדפים באיזשהו שלב כבר לא היה רישום של הספרים עליהם. המשכתי ללכת והסוף פשוט לא הגיע. 

"יכול להיות שאני כזו איטית?" קולי רעד באומרי מילים אלה.

קול של נברשת חורקת נשמע איפשהו מלפניי. לא ראיתי כלום, אבל מה זה עוד יכול היה להיות? הבנתי שאני באמת הולכת נורא לאט. אבל הנברשת לא הייתה רחוקה כל כך, מה שאמר שהסוף קרוב.

"אז למה זה לא נגמר...?" אמרתי כשעברתי את שורת המדפים העשירית. ממתי יש כל כך הרבה מדפים....?

והמנורה המשיכה לחרוק, אבל היא לא נשמעה קרובה יותר.

"כדאי שאעתיק את השיעורים ממישהו ודי..." רעדתי.

חזרתי אחורה, צועדת לעבר הדלת. לא ראיתי כלום. התחלתי לספור את שורות המדפים. הגעתי לשורה האחת עשרה.

"אולי טעיתי בספירה?" ניסיתי להרגיע את עצמי

השורה השתים עשרה... השלוש עשרה... הארבע עשרה... עד לשורה העשרים. ועדיין, לא הייתה יציאה באופק. רק... אפלה.

שמתי את הטלפון על ידי כך שאוכל לחייג לאמא, אבל לעזאזל! הטלפון נכבה. ניסיתי להדליק אותו שוב ושוב אך לשווא.

"שלום? יש פה מישהו? בבקשה?! אמא! אמא! יש לי סיוט! תעירי אותי, בבקשה...."

נפלתי על ברכיי והתחלתי לייבב. לו רק הייתי נזכרת קודם... 

"סוף סוף הבנת שאין לך איך לצאת, הא?" שמעתי קול לוחש מעליי.

הבטתי מעלה, על אף האפלה. היה שם גבר קטנטן עם כנפיים על גבו שזהר.

"אמא... בבקשה, תעירי אותי..."

"אמא לא תציל אותך... לא מכאן."

"מישהו יבוא בסוף!" הרמתי את קולי.

"המקום הזה הוא לא הספרייה שאת מכירה טוב כל כך... את מבינה," הוא נחת על אפי "אנשים לא קוראים בימינו. ובגלל זה, אנחנו, הרשיינים, מתים."

סיפורים קצריםWhere stories live. Discover now