סיפורים קצרים

נקודת מפנה?

זה קרה שלושה שבועות אחרי השחרור שלי מהכלא. לא, זה פחות גרוע ממה שאתם חושבים. הייתי בן שבע עשרה, סוף סוף יכולתי לנסוע בלי מלווה ואפילו הרשו לי לקחת את האוטו לקנות לעצמי משהו בקניון. פעם ראשונה שנסעתי לבד. זה התחיל בריב על חנייה, המשיך בזה שהוא דיבר מלוכלך על אמא שלי ונגמר בזה שהוא איבד את ההכרה מרוב המכות בבטן שנתתי לו.

מפה לשם, זה נגמר במשפט, אף אחד לא יודע איך הגעתי למצב שמאשימים אותי בניסיון להרוג אותו. בכל מקרה, במשך שנתיים ישבתי בכלא אופק. 

בחזרה לסיפור. נכנסתי לחדר העבודה של אבא שלי. 

"נו, ערן, מתרגל לחיים של חופש?"

הוא אהב את השאלה הזו.

"משעמם לי," אמרתי לו. "שם עשיתי בגרויות, עשיתי משהו עם החיים שלי. אפילו עשיתי בגרויות סתם כי יכולתי מרוב שהיה לי משעמם, למרות שלא נתנו לי להיבחן בחוץ רק בכלא. אני רוצה ללכת ללמוד באוניברסיטה."

"אני מאוד שמח לשמוע."

"חשבתי על פיזיקה," אמרתי לו. "זה בהחלט היה הרבה יותר מעניין מהמגמה שלי, מחשבים. לא מאמין ששכנעת אותי ללמוד השעמום הרצוף הזה. וזו מגמה של ארבע שנים."

"איתך עובד רק שכר ועונש, ערן, שנינו יודעים את זה."

כשהלכנו לחפש תיכונים בכיתה ט', דיברו איתנו בין היתר על המגמות השונות בבתי הספר. באחד מהם הייתה מגמת מחשבים.. כבר אז הייתי די טכנופוב. לא שמצבי השתפר הרבה מאז. אבא שלי אמר לי שזה יכול מאוד לקדם אותי. כמובן שסירבתי. הוא אמר לי שאם אני לא אלך, אז הוא ישים אותי בפנימייה צבאית, כי גם ככה ההתנהגות שלי הייתה לא משהו. נאלצתי להסכים.

"אתה תלמד מנהל ועסקים," היא אמר ביובש.

"אתה לא עוד פעם הולך להציג לי תנאים? אני לא ילד יותר!"

"ערן, כשהתחלתי לצאת עם אמא שלך, עשיתי את זה מבדידות. לקחתי בחשבון שיהיה סיכוי שאפגוש אישה עם ילדים, אך מפאת גילי, הנחתי שהיא תהיה מבוגרת יותר וכך גם הם. אך התאהבתי באמא שלך. ויכול להיות שתגיד שאני גבר סוטה שרק מחפש צעירות, אבל היה בה משהו מיוחד."

אם עדיין לא הבנתם, הוא לא האבא הביולוגי שלי. להורה הביולוגי הזכרי שלי אני לא אעז לקרוא ככה. הוא התחתן עם אמא שלי אחרי שברחנו מאבא שלי. אבל זה כבר סיפור אחר.

"חשבת שתיקח מישהו מהחברה, אבל היא הציבה כתנאי לנישואין את זה שתיקח אותי. שמעתי את הסיפור הזה מאה פעם."

"אני דואג לעתיד שלך, ערן. אפילו לא גייסו אותך לצבא."

"בגללך לא גייסו אותי לצבא!"

מתברר שיש דבר כזה קב"ן אזרחי. אז בזמן שהות שלי בכלא, אבא שלי שלח לי אחד כזה. הוא נתן לי תווית שתמנע ממני להיכנס לצבא: סוציופת. היה כל כך חשוב לו לוודא שאני לא אכנס לשם. הוא חשב שאני אקח נשק ואתחיל לירות באנשים. סוציופת, בסדר. אימפולסיבי, בלי צל של ספק. אלים, טוב גם, אבל רק כשאני ממש עצבני. אבל לא הייתי הורג אף אחד. גם אותו לא רציתי להרוג. טוב, אולי כן, אבל זה היה כעס של רגע. זה לא נורמלי לרצות להרוג מישהו ברגע מסוים?

"פחדתי שתפגע במישהו. אני עדיין מפחד שתפגע במישהו."

"שמעתי שיש דבר כזה האוניברסיטה הפתוחה, שם אני לא אפגע באף אחד."

"לא חשבתי אחרת," הוא אמר ברצינות. הוא תכנן אפילו את זה.

"ובאוניברסיטה או במכוני מחקר אין התנגשויות עם אנשים,  אין רגשות שצריך לערב..."

"ערן, ההחלטה שלי סופית. כמה שזכור לי אין לך חשבון בנק לממן את הלימודים שלך לבד."

במה הוא היה שונה מהאידיוט שהעברתי איתו את ראשית חיי? הוא הפעיל אלימות כלכלית על אמא שלי, הוא התכוון להפעיל אלימות כלכלית עליי. איך עוד יכולתי להסתכל על זה?

"אתה אדם נתעב! אני שונא אותך!"

"ערן, אתה ילד קשה," הוא נאנח. "אתה גם ילד שקשה לאהוב. חוסר המשמעת שלך היא דבר בלתי נסבל. אבל אני באמת מאמין שבאמצעות הכוונה אתה יכול להשתנות. אתה יכול להתחיל להיות אדם נורמלי."

"בסדר, הבנתי אני פסיכי," בעטתי בקיר.

"אתה לא פסיכי, אתה קורבן של הנסיבות. אח של מישהו מהעבודה שלי פסיכולוג."

"חשבתי שאני לא פסיכי."

"פסיכולוג יכול להיות לכולם. גם אני הלכתי אליו פעם. הייתה לי תקופה קשה, אבל למזלי היא עברה, ולכן לא הייתי זקוק לו. אולי גם אתה לא תזדקק לו יום אחד."

הוא קם לעברי. נרתעתי לאחור ונתקלתי בקיר. היינו בערך באותו גובה. הוא הניח את ידיו על כתפיי ומשם הכניס אותם מאחורי גבי. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא חיבק אותי. 

"אני אוהב אותך, ילד."

הוא היה האדם היחיד שאמר שהוא אוהב אותי חוץ מאמא שלי. היה נחמד לשמוע את זה. אפילו סוציופתים רוצים שיאהבו אותם, עם כמה שזה נשמע יותר. אבל היום אני יודע שהמילים היו ריקות מתוכן. במיוחד לאור ההתרחשויות שקראו קצת מעל עשור אחר כך.