סיפורים קצרים

זה היה אמור להיות עוד מבחן...

זה אמור להיות סיפור אימה. כנראה שזה לא.

יש כל טריגר בעולם שמפריע לך/לא מרגיש שיכול/ה לקרוא כל נושא? לא לקרוא! 

הסיפור נכתב בחיפזון, אז הוא לא הכי הגיוני, ומודה שהתעצלתי לתקן מדי.

השעה הייתה שלוש בלילה. ידעתי כי הייתי ערה. כן, גם אני שואלת את עצמי למה אני ערה בשעות האלה. הרגשתי שהלב שלי עוד שנייה יוצא מהמקום כשהטלפון של הבית צלצל. כן, אני יודעת, אני מהמשוגעים שיש להם טלפון בבית. ביום נורמלי לא הייתי עונה, אבל אמא שלי הייתה בבית החולים. אז עניתי, חשבתי שאבא שלי התקשר להודיע לי על שינוי במצבה. במצב אחר לא הייתי עושה את טעות חיי ועונה.

"הלו?" אמרתי בקול מהוסס.

"היי, פלונטי, מה שלומך?" רון, האקס המטומטם שלי, החליט שממש חמוד לקרוא לי על שם פלונטר הבלהות שהיה לי בשיער אחרי שהתחשמלתי. אל תדאגו, עליי השלום.

"טמבל, מה אתה מתקשר בשעות כאלה?!" צעקתי עליו בטלפון.

"תרגעי, פלונטי," הוא צחק. הוא הפסיק את צחוקו, המתין מספר שניות ואז המשיך בקול רציני "אני צריך להיפגש איתך."

"זה יכול לחכות למחר, אפס, ביי."

ניתקתי לו. נשכבתי שוב על המיטה בתקווה להירדם.

הטלפון שוב צלצל.

"למה שמתי לעצמי טלפון בחדר....?" מלמלתי לכר.

הטלפון צלצל וצלצל וצלצל עד שנדם. לא חלף הרבה זמן ונרדמתי סוף סוף.

בבוקר למחרת, היה לי מבחן. דמיינו לעצמכם איך הרגשתי כשקמתי. לפחות הוא היה בעשר ולא בשמונה. התארגנתי בעצלתיים, רון האידיוט הביא לי את המזל הנאחס, ופלונטר החליט לצוף שוב בשיער המתולתל שלי שגם ככה עשה לי את המוות. לעזאזל עם זה, יקבלו אותי לבחינה גם ככה.

נכון אמרתי שמזל שהמבחן היה בעשר? טוב, זה לא היה מדויק. היה מזל אם זה היה בעשר. בעצם... זה לא באמת היה משנה מתי היה המבחן. כי כשהגעתי כולם היו, אבל אף אחד מהם לא עשה את המבחן. הראש של כל הסטודנטים היה שעון על השולחן ללא ניע. גם המתרגלת שכבה על גרם המדרגות.

הרגשתי את שערותיי סומרות. הרגליים שלי קפאו. בעצם כל הגוף שלי. הדמעות החלו לזלוג על לחיי. הייתי מבינה אם היו כתמי דם על התלמידים וסביבם, אבל שום דבר.

פתאום התחלתי להרגיש קצת כאב ראש. יצאתי החוצה, פתאום התחילה לי סחרחורת. היה שומם סביב. מה הפלא? תקופת מבחנים. עם כל הקושי בדבר, האצתי צעדיי לכיוון היציאה מהבניין. ישבתי בחוץ, שואפת את האוויר סביב במלוא ריאותיי. ישבתי שם עוד כמה זמן והתקשרתי לאבא.

"היי, מותק, כבר סיימת את המבחן?"

"לא התחלתי אותו," הדמעות התגברו.