סיפורים קצרים

האדם האחרון על כדור הארץ מקבל דפיקה על הדלת

חייתי בחווה פצפונת, באמצע שום מקום, היו לי בדיוק תרנגול, פר, כמה תרנגולות ופרות וגינת ירק צנועה למדי. בכל זאת, חייתי לבד.

אז שוו בנפשכם שאני יושב בבית ודפיקה נשמעת בדלת.

לא ידעתי מי בעבר השני, אבל ידעה מה נמצא: ערפד.

כן, אותם יצורים שכילו את האנושות. מישהו חשב שזה רעיון טוב לשחק אותה אל. התוצאה: מוטציה שיצאה מכלל שליטה. הערפדים שכפו הזדווגות על בני אדם הביאו לעולם ערפדים חדשים. וכך, בעיית הצפיפות שהאנושות פחדה ממנה, נפתרה. עכשיו הבעיה היא של מישהו אחר.

"אני יודעת שאתה שם," שמעתי קול נשי. "בכל זאת, חוות לא מטפחות את עצמן."

לערפדים הייתה יכולה לקרוא מחשבות ואף ללמוד שפה באמצעות כך. לעזאזל. נטיתי לשכוח מזה. לקחתי איתי כמה חיות משק והצלחתי לברוח למקום הכי שכוח אל שהצלחתי למצוא. כנראה שלא מספיק.

"בחיי, אני רעבה," הקול שלה נהיה מחוספס. "אתה בהחלט מעדיף שאני אמצא אותך כשאני עוד מסוגלת לשלוט ברעב שלי איכשהו. שנינו יודעים שאני יכולה להיכנס בקלות."

היא צדקה. כל ערפד אחר היה נכנס מזמן. בעיטה בדלת השברירית שלי והיא הייתה עפה לכל הרוחות. הם הצליחו להגיע אפילו למקומות הממוגנים ביותר, מה זה בית עץ עלוב באמצע שום מקום? הבנתי שאין לי מה להפסיד.

פתחתי את הדלת. עמדה שם מישהי בערך בגילי. היא הייתה לבושה במיטב האופנה, שבלי ספק נגנבה מאישה מסכנה. היא הייתה נטולת איפור, הייתי בספק שהיה מי שייצר אותו. למעשה, עוד הרבה דברים.

"איך היו אומרים אצלכם פעם? יש אלוהים," היא התרווחה באנחת רווחה על הספה. "אתה בטח תוהה מה אני עושה פה."

בהחלט.

"תראה," היא נאנחה בעייפות "הערפדים הרגו את כל בני האדם. טוב, כולם חוץ ממך. יש כאוס גמור בחוץ והערפדים מתלבטים בין להרוג אלה את אלה לבין להתחיל להרוג חיות."

"בסוף הם יכלו את עצמם, הם רק יהרגו ולא יטפחו דור המשך של האוכל שלהם."

"בזה אתה צודק לחלוטין," היא משכה בכתפיה. "אין לי עניין בזה. זמני על האדמה קצוב, בדיוק כמו שלך. במקום להיכנס לקרב האימתני הזה, לא יהיה פשוט יותר למצוא לי אדם נחמד שיסכים להאכיל אותי?"

אדם שיאכיל אותה, הא? כאילו הייתה חיית מחמד ולא טורף.

"איני יכול להציע לך אלא את עצמי ואת חיות המשק שלי. לכמה זמן זה יספיק לך?"

"תלוי. אם אקח את כל דמך בפעם אחת, יספיק לי לשלוש שנים..."

"שלוש שנים? הכחדתם את האנושות בשביל רעב של פעם בשלוש שנים?!" הזדעקתי.

"אתה טועה, הרעב אינו שקט שלוש שנים. הוא שקט הרבה פחות. אך עברו שלוש שנים מאז ששתיתי מישהו עד תומו, ובחיי, אני מרגישה על הקצה."

במילים אחרות, שיבוח האנושות הפך אותן לחיות.

"אז יש לך הצעה חלופית?"

"אם אקח ממך מנה מדודה מדי שבוע, עד סוף החיים שלך או שלי. אמנם לא יהיה לי את הכוח כמו של ערפד שניזון מדם באופן תמידי, אבל מספיק בשביל לשרוד."

"אז הפריצה לכאן הייתה בלוף?"

"עלית עליי," היא גיחכה. "אנחנו מוזרים שנינו. מעדיפים לחיות בתנאים לא תנאים, העיקר לחיות."

כן, זה בהחלט היה עלוב. אחרי שאיבדתי את אשתי נאבקתי לחיות רק כי זו הייתה בקשתה האחרונה.

"עשינו עסק," הושטתי את ידי ללחיצה.

"נהדר," היא לחצה את ידי.

טוב, היא לא אשתי, היא אפילו לא בת אנוש וילדים קטנים לא יהיו לנו. אבל אולי, רק אולי, היא תוכל להיות אשתי השנייה.