זה היה עוד יום מעייף. הגיעה השעה שש וחצי. ממש הייתי שמחה לו בעלי היה בבית, אבל זה היה מאורע די נדיר. הוא עבד במרכז, ורק בסופי שבוע אני והבת שלי היינו רואות אותו כשהיה חוזר לצפון. לרגע לא ציפיתי לראות אותו באותו יום שלישי גשום. אבל לא ראיתי אותו בבית.
"א', צעירה בת 22, היא אחד הקורבנות של נ', פסיכולוג ממרכז הארץ. כפי שהתברר לה בביקורו האחרון, הוא נשא אותה לאישה על אף שהוא גבר נשוי בעצמו. אבל זו בהחלט לא ההסתבכות היחידה שלו."
המשפט עורר בי בחילה. בעלי, ניב, היה פסיכולוג. אבל בטח יש מיליון פסיכולוגים שמתחילים בנ' ועובדים במרכז. או לפחות כך חשבתי.
"יום אחד שמעתי אותו מדבר בטלפון," הראו בחורה מושחרת שדיברה בקול שעוות. "הוא אמר חמודה שלי, האחת והיחידה שלי... התברר לי שהייתה לו בת. נו, באמת, יש לו בת והוא לא טרח לספר לי? אז התעמתי איתו על זה, הוא אמר שהוא גרוש ויש לאמא משמורת מלאה, ושהוא בא לבקר את הילדה רק בסופי שבוע, אבל האמא לא מעניינת אותו. ואז תפסתי אותו עוד פעם. פתאום זה ממש לא נשמע כאילו הוא מדבר עם ילדה. משהו נראה לי חשוד, ביררתי ו... עדיין היה רשום שהוא נשוי לאחרת!"
בשלב הבא הראו תמונה. הראו מישהי שאני לא מכירה אוחזת בידו של גבר. לא היה קשה לזהות את הטבעת הכאילו נישואין שלנו. הוא אמר שהוא לא יכול לענוד טבעת נישואין רגילה, זה לא מספיק גברי. ובשביל שלא יהיה ספק, גומת החן המוכרת הייתה על האצבע ליד הטבעת."אמא, כואבת לי הבטן..." שמעתי את קולה של ביתי, טליה.
סגרתי את הטלוויזיה. מעבר לכך, לא יכולתי לזוז.
"אמא..." הקול שוב קרא.
"לכי לשירותים, את ילדה גדולה," ניסיתי להחניק את הבכי.
"זה לא כאב של..." היא כבר הייתה בפתח הסלון.
"עופי מפה, אני אומרת לך!" צעקתי אליה בעודי מסובבת את ראשי בחדות.
היא רצה בבכי לחדרה. ממש האמא של העשור. רציתי לקום לכיוונה, אבל אז... דלת הכניסה נפתחה.
"היי, טופז," אמר הקול המוכר בעוד המפתחות מקרקשים בזמן שניב מניח אותם על השידה ליד הדלת.
"מה קרה שאתה בבית מוקדם?" קפצתי ממקומי.
"את חושבת שאני אפספס את יום ההולדת של הבת שלי? ככה את מכירה אותי?"
הצלחתי לראות את פניו דרך הטלוויזיה הסגורה. אפילו בהשתקפות המעוותת, ראיתי בבירור את החיוך המאולץ, את גומות החן שהצטיירו כמו תמיד, העמידה הייתה זקופה והסנטר מורם.
"סתם ככה אתה עזבת את כל המטופלים שלך?" האם הוא שמע את הרעד בקולי?
"מה זה סתם ככה, הודעתי להם מראש. גם לך הודעתי, שכחת?"
עוד לפני שהספקתי לומר משהו, הגיעו צעדי ריצה מהחדר השני.
"אבא!!!" טליה קראה בקול בעודה רצה לסלון. פתאום לא כאבה לה הבטן, הא?
"חשבתי שאני אעשה לך הפתעה בבוקר," הוא קם מכין את עצמו לחיבוק.
"אמרת שכואבת לך הבטן," אמרתי במרירות.
היא הביטה בי בעיניה הגדולות. לא היה לי מקום בליבי להכיל אותה באותו רגע. את אף אחד מהם. קמתי על רגליי.
"חם לי, אני יוצאת," אני בקרירות.
"אני יודעת שאת אוהבת גשם, אבל..." ניב החל לומר.
"חם לי, אני אומרת לך!" אמרתי בעודי שמה בחזרה את מגפיי במרץ. פתאום שמתי לב שאפילו לא הורדתי את הבגדים מאז שבאתי. הוא תפס ברגלי מתחת לספה.
"מותק, לכי רגע לחדר, אני תכף..." ניב החל לומר לטילה.
"אבל כואבת לי הבטן!!!" טליה התרתחה.
"בהחלט מצב חמור," ניב נשמע כבר חסר סבלנות "נסי ללכת לשירותים ונראה מה יקרה אחרי."
"אבל..."
"לכי, מותק, לפעמים זה עוזר."
היא עשתה כדברו. כשכבר לא הייתה באופק, אחז בזרועי.
"אתה באת בגלל הכתבה הזו, נכון? לא כי אכפת לך פתאום מהבת שלך, חלילה."
"אל תדברי ככה, את יודעת שאני מת עליה. ועל איזו כתבה לעזאזל את מדברת?"
"נ', פסיכולוג מהמרכז נשוי לשתי נשים..."
"יש מיליון כאלה."
"ולכמה מהם יש את הטבעת הזו?!" תפסתי במפרק ידו, ולכמה יש גומת חן על הקמיצה ליד?!"
"זה לא מה שאת חושבת..." הוא כמעט לחש. "אני לא נשוי לאף אחת אחרת מלבדך," הוא שם את ידו על לחיי.
"בטח שלא! כי חוקית, אתה לא יכול להיות נשוי לאף אחת מהן אחרי שהתחתנת איתי!"
"הילדה פה..."
"הילדה לא תציל אותך!"
"את לא יודעת כמה זה בודד לחיות לגמרי לבד..."
"אני לא יודעת? אני לא יודעת?! פעם אחרונה שבדקתי, אני...!"
"לך יש את טליה!" הפעם היה תורו להרים את קולו. "לי אין כלום. ואת לא רצית לעבור למרכז, נכון?"
"אתה זוכר למה עזבתי את המרכז, ניב? כי הייתי מדוכאת שם! זה עשה לי רע!"
"ופה טוב לך בלעדיי?" הוא קם על רגליו.
"לא, רע לי בכל מקרה!" התחלתי לבכות. "רע לי לבד! אבל שנינו יודעים שבעיר המצב יותר גרוע! בשבילך עזבתי למרכז, לעיר הגדולה! אני לא בנויה לחיים האלה... אני לא בנויה..."
הוא הניח יד על כתפי, אני העפתי אותה ממני.
"אבל עכשיו גם אני אוכל למצוא גבר להעביר איתו את הלילות... כי איתך זה כבר לא יקרה."
קול המים ירד באסלה. נראה שמישהי לא חישבה נכון ממה נבע הכאב שלה.
"אני נשבע לך, אם אני אצא מזה, אני אעבור לגור כאן, קרוב אלייך," הוא נשק לידי. "בינתיים אני אשן על הספה, אני רוצה להיות לפחות מחר ביום ההולדת שלה."
חמש שנים עברו, הוא היום משתחרר מהכלא. ואני? כמו טיפשה חיכיתי לו כל הזמן הזה שיחזור. האם הציפייה השתלמה או ששיקרתי לעצמי כל הזמן הזה? עוד כמה שעות אני סוף סוף אדע.
YOU ARE READING
סיפורים קצרים
Historia Cortaלא יהיו פה מיליון סיפורים, אבל... יהיו כמה. כולם בני פרק אחד. אלא אם יקרה נס פתאום. סיפור חדש בתחתית. מקום 1 תחת "שונות" ו"וואןשוט" מקום 3 תחת "סיפוריםקצרים" מקום 6 תחת "קצר"
