סיפורים קצרים

האלפית

סיפור מתקופת המנדט הבריטי (כמעט...). אולי בגלל זה הסיפור הוא עם מספר יודע כול.

השעה הייתה שעת לילה. מאוחר, מוקדם, הוא לא ידע. גילברט רק ידע שהוא התעורר לצליל קסום של נבל. הוא קם באיטיות וגרר את רגליו לכיוון החלון. הוא הביט אל עבר צמרת העץ אשר היה שם. נגינת הנבל בקעה מבין ענפיו. הוא ידע שזו אישה. אולי לפי הרגל הדקיקה שבצבצה לה או אולי לפי נגינתה. במשך שעות ארוכות הוא לא יכול היה להסיר את מבטו מהעץ.

כמה שעות עברו, הוא לא ידע, אך לפתע הפסיק הנבל לנגן. האישה החלה לרדת מהעץ. קשה לתאר כיצד ירידה מעץ יכולה להיות דבר חינני, אך כזו הייתה ירידתה. על אף שראה שהיא יורדת, עדיין לא הצליח לראות את דמותה בבירור. כשכף רגלה נגעה בקרקע, הוא מחא לה כף.

היא הופתעה לשמוע את מחיאות הכף של גילברט. במקום לקחת את רגליה ולהתרחק, היא החלה להתקרב. היא ראתה את גילברט שמוחא לה כפיים. הוא נראה זוהר מאושר על אף שהיה חיוור וכחוש. ואף שנראה כי בכל רגע יאבד את שיווי המשקל וייפול. הוא המשיך לעמוד, איתן ויציב. ייתכן שרגליו החלשות לא היו מחזיקות אותו אילולא היה נרגש כל כך לראותה. גילברט סוף סוף יכול היה לראות אותה מכף רגל ועד ראש. עכשיו הבחין באוזניה המחודדות, בגדיה הפשוטים אפילו יותר מאלה של בני כפרו העני וזוג כנפיים מחובר לגבה.

היא ידעה שאסור לה להישאר שם, אסור היה לבני האדם לדעת על קיומה ועל קיום בני מינה. לכן היא חייכה חיוך רחב ובלי לומר מילה, הלכה משם. הוא המשיך להביט בה כל עוד הצליח לראות את דמותה המתרחקת. כשכבר לא  היה יכול עוד, הוא נפל על ברכיו, ספק נרדם ספק איבד את הכרתו.

כשפקח את עיניו פעם נוספת, השמש שלחה קרניים מעטות מבעד לחלון, שכן העץ עליו ישבה עלמת החן מליל אמש הסתיר אותן. עוד שעה או שעתיים, תהיה השמש כה גבוהה ברקיע, עד שחדרו הקטן יהפוך שטוף שמש. הוא היה רגיל לתחושה הזו של גופו הנוקשה שעבורו מתיחה פשוטה של היד הייתה משימה כמעט קשה מנשוא. ארשת פניו שהייתה עצובה בדרך כלל, הוחלפה בחיוך קטן ועייף כשנזכר בליל אמש. הוא לא היה בטוח אם היה זה חלום או אמת, אך זה הוסיף ריגוש לחייו הקודרים, הלא משתנים, חסרי כל תקווה. כשחיוך זה על פניו, הוא עצם את עיניו בפעם האחרונה.

גופו הקר נותר שם. הוא לא עניין אף אחד. וכך זה היה נשאר אילולא דמות קלת רגליים הייתה מגיעה חרש חרש מאוחר בלילה כשהכוכבים זהרו באור חלוש, כמתביישים להאיר ביום עצוב שכזה. היא ליטפה את שערו שהיה לבן על אף שלא חי אפילו שלושה עשורים. את גופו היא הניחה על העץ שהיה אל מול חלונו. היא השעינה אותו על העץ, וכשעזבה אותו, הוא נעלם. זה נראה כאילו הפך לקרן אור. כיוון שביתו היה כה מבודד, איש לא יכל לשמוע אותה כששבה ונגנה על אותו העץ שנגנה עליו ליל אמש. המנגינה הייתה זהה. על אף שלא לוותה במילים, מנגינתה היה נוגה. אך הפעם היא המשיכה אותה קצת. סופה העלה חיוך קטן. חיוך קטן ועייף.

כן, לא הוחלפה מילה אחת בין הדמויות, והסיפור קצת מטומטם... אבל מצאתי אותו פתאום (סיפור אחד מתוך שניים), אז אמרתי... יאללה!