1955
הילד בן השש שיחק בשקט במרדף אחרי העלים שרוח החורף סחפה, אבל הוא נשאר במקום, כיוון שאסור היה לו להמשיך. הוא לא היה בביתו כדי להיות מסוגל להתרוצץ כמו שהוא עשה בדרך כלל בחצר האחורית שלו, מעמיד פנים שהוא מטוס שעומד לנחות בצורה קטסטרופלית. לא, לפחות לא החודש.
מדי שנה, הוא ומשפחתו בילו את חג המולד בבקתה בשדה רחוק מעיר הולדתו, שנרכש על ידי דודו ודודתו כדי להיפגש בחגים. זה היה מנהג אבסורדי כי הם העמידו פנים שהם מסתדרים בצורה יוצאת דופן כשהיה ברור מאוד שהדבר היחיד שמאחד אותם הוא הדת.
בזמן ששלושת בני דודיו ואחותו הגדולה היו בתוך הבית, מציירים כמה ציורים שציירו להוריהם, הילד המשיך לרוץ באותו כיוון של הרוח והעלים, ולפתע נתקל באבן ונפל, החולצה שלו התלכלכה. הוא לא רצה שאמו תנזוף בו, ותגיד לו שלא יורשה לו לשחק שוב כי הוא הרס את בגדיו.
או גרוע יותר, הוא עלול לאבד את השרשרת עם הצלב שדודתו נתנה לו בחג המולד האחרון.
ואז היו הורגים אותו לגמרי.
צעדיו נעצרו בפתאומיות למשמע צליל מוזר שהגיע מהיער הענק, שהיה מאחורי הצריף, כמה סנטימטרים משם. הילד הקטן הביט סביבו, מבולבל כשנשך את שפתו התחתונה בשיניו הקדמיות, שהופרדו בסנטימטר קטן.
מה היה הצליל הזה?
הוא לא הבין אבל, שוב, זה קרה, הם היו צעדים על העלים שנשרו מהעצים הישנים והגבוהים. הוא חשב שהוא ראה מישהו מתחבא מאחורי אחד הגזעים, מה שגורם לו להזעיף את מצחו בצורה מקסימה למדי.
"היי?" הוא שאל בקול סקרן וילדותי.
"יש פה מישהו?"
אחרי השאלה הזו הוא לא יכול היה שלא להיבהל מעט כשהבחין כיצד יד חיוורת עם טבעות זהב מוזרות על אצבעותיה נחה על גזע עץ, גלויה לילד הקטן.
הוא החליט לאזור אומץ תוך כדי שהוא יוצר אגרופים קטנים כשידיו הקרות מכוסות בכפפות שחורות, צועד שני צעדים מוגזמים קדימה אך נרתע במבוכה כשהבחין בידו של אותו אדם מוזר ונסתר, מרחיק את אחיזתו בעץ כאילו נבהל.
"אתה לא מפחיד אותי בכלל!" הוא מנסה להיות אמיץ למרות שעיניו מתמלאות לאט לאט בדמעות וקולו רועד.
"אני אפילו לא קצת מפחד- אה! הו!"
הוא חזר בו ממה שאמר כשחצי מהיד הזאת חזרה אל בול העץ בפחד. האם הוא הפחיד את מי שלא היה מאחורי העץ? יד מסכנה!
הילד היה סקרן מאוד, אבל כשהוא הצמיד את ידיו לחזהו ושמע את לבו פועם במהירות, הוא לא היה ממש בטוח אם ללכת קדימה או אחורה. מה עליו לעשות? זה היה מצב שאמור להשאיר אותו בוכה בלי סוף, רץ בחזרה אל זרועותיה של אמו ומסביר את כל מה שקרה.
עם זאת - ומסיבה לא ידועה - הוא הרגיש רגיל לחלוטין למצב כזה.
"אני מצטער. הפחדתי אותך?" הוא צעד צעד קטן קדימה, מרגיש שמח כשהיד חזרה למצב שהייתה קודם לכן, אבל רק במעט. "לא התכוונתי. אתה ביישן? תדאג, אני... ובכן," אמר בקול, מחייך מאוזן לאוזן למרות שחש תחושת חמימות עולה בחזהו.
פחד.
כמובן שהוא יפחד, ועוד יותר מכך שלא ידע שעתידו הוא מה שמסתתר שם.
הוא נשך את שפתו התחתונה לפני שהתקרב, בחוסר ביטחון, אבל עוד לפני שהספיק לעמוד מול העץ, ההורים שלו התחילו לקרוא לו מהבית, עומדים ללכת להביא אותו. מבטו הסתובב לרגע אל הבקתה, פנה חזרה אל היער, והוא הרגיש את האוויר עוזב את חזהו כשדמות גבוהה וכהה הציצה מבין הצללים, נראית מטושטשת ומפחידה.
הוא רץ לכיוון ההפוך כאילו אין מחר, אפילו בלי להסתובב, לחייו ספוגות בדמעות ופניו קרות מהרוח המייבשת. ברגע שנכנס לחדר החם והמוכר הוא הרגיש קצת יותר בטוח, והוא לא יצא שוב, מאמין שהדבר שראה יכול לצוד אותו ולאכול אותו חי.
אף אחד לא שאל אותו מה קרה, וזה גרם לו להרגיש שהוא חייב לשמור סוד גדול. הוא לא אהב סודות.
אי הנוחות עזבה עד מהרה, אבל אפילו בתוך הקירות של הבית הדתי והמבורך... הוא התחיל להרגיש שמישהו צופה.
והתחושה הזאת רק התחזקה מרגע לרגע.
YOU ARE READING
"Dancing with the Devil."- מתורגם
Lãng mạn*פאניפיק לא גמור* זאת שנת 1967 ולהארי נמאס להיות הנער הדתי הקטן הזה שכולם לועגים לו. הוא עייף מאלוהים שמעמיד פנים שהוא לא שומע אותו אז הוא מחליט לעשות משהו בסתר; כמה רע זה יכול להיות אם הוא יפנה אל השטן? כמה מהר הוא יענה לו? הגיע הזמן לשים בצד את...
