"Dancing with the Devil."- מתורגם

7. "לשון חדה"

שבועיים.

עברו שבועיים מאז שהארי התעורר מהתעלפות לאחר שנודע לו שהוא למעשה היה זה שגרם למותו של בן דודו.

בתור התחלה, הוא היה תחת השגחה במשך יום אחד בגלל מחסור באוכל ומראה רע. הוא ישן בזכות כדור ההרגעה ואכל היטב לפני שחזר הביתה. ואז הגיעה הבשורה על הלווייתו של בראד, והנער המתולתל התעלף ברגע ששמע זאת.

זה הפך לסוג של טראומה? הוא לא ידע בדיוק, אבל הוא הניח שזה בגלל התמונות שרדפו את מוחו כשמישהו קרא לקרוב משפחתו שנפטר, הדרך בה הוא מת. הוא זכר את המילה קסטרטי ופרץ בהתקפי חרדה. התקפי חרדה כל כך גרועים שהוא האמין שהוא ימות.

לבסוף, הוא נזכר ששניות לפני שהתעלף בבית החולים, השטן לא החזיק אותו. הוא לא הרגיש את ההגנה של זרועותיו, הוא לא הרגיש כלום ובפנים הוא היה אסיר תודה כי באותו רגע זו הייתה הפעם הראשונה שהוא פחד ממנו כמו שכולם פחדו.

פחד שיעשה לו משהו, למרות שידע שהוא לוקח את נשמתו.

אביו של הארי חזר הביתה, לאחר מספר ימים סיפרו לו על מותו של אחיינו והסתגר בחדרו למשך יותר משלושה ימים. הוא תמיד היה בבית, אבל כשהארי הגיע הוא היה הולך למקום אחר, גם אם זה היה חדר אחר, הוא פשוט היה עוזב. הוא אפילו לא הסתכל עליו, הוא התפלל ללא הרף -אפילו יותר מבעבר- והילד כאב כי הוא חיכה להתנצלות... התנצלות על שרצה לשרוף את עורו, על שהיכה את אמא שלו וכו'

אבל מה שהכי פגע בהארי בכל המצב הזה לא היה ההתעלפויות או זה שהוא חי כל הזמן עם חרדה או שהוא נושא את האשמה של מותו של אדם וזה שהוא פגע באבא שלו, אפילו לא זה שהוא בוודאי הולך לגיהנום לחינם.

הכאב האמיתי היה שאחרי שהתעורר באותו יום בבית החולים... לואי נעלם.

לחלוטין. הוא כבר לא הרגיש את הצפצוף באוזן שמאל, הוא לא הרגיש את אי השקט התמידי, וגם גופו לא המשיך להידרדר.

הוא אפילו השתפר. הוא כבר לא נראה כמו גופה.

ולמרות שבהתחלה הוא פחד לראות את לואי שוב, זה בהחלט לא השתווה לכאב של הרחקתו, לא להרגיש את החיבוק שלו בלילה. הכל היה נורא לחלוטין, והקשר בגרונו לא פחת גם כשהוא בכה ברעש בזרועות אמו, שלא הבינה את העצב של בנה כשחשבה שהכל בסדר. היא החליטה להאשים את עצמה כי היא לעולם לא תיתן לקטן שלה לקחת את האשמה בשום דבר.

לבסוף, אחרי שבועיים הארי חזר לבית הספר. הוריו חתמו על האישור לטיול החיים המשותפים. "המסע שבו אלוהים מנחה את דרכך!" הם אמרו, אבל אלוהים לא הדריך אף אחד שקראו לו "הארי סטיילס" והוא ידע זאת.

פיון ווייטהד עדיין התעצבן שהוא לא הולך, הארי פחד ללכת כי הוא ידע שהבוגרים ילכו, וזה אומר שדילן מויסט ופארקר ג'נקינס הולכים. "הבריונים", כביכול. הם הפכו את חייהם של שני המתבגרים לבלתי אפשריים, הכל בגלל שהם לא היו כמו כולם ובגלל שהם היו חפים מפשע. פיון היה מורד ללא סיבה, למרות שהיה קטן כמו הארי, אבל בתיכון, ברור שהוא לא נראה כך. הארי, לעומת זאת, היה אותו דבר בכל מקום.