"Dancing with the Devil."- מתורגם

3. "ישות רעה"

הקצב נשימות של הארי עלה כמו קצב הלב שלו, ולמרות שהוא הרגיש שהוא מת, הוא יכול להישבע שאם הוא לא מת בדיוק שם זה היה נס טהור.

משהו ליטף את צווארו, ואז משהו החזיק את ירכיו, מחזיק אותו במקומו. הוא ממילא לא יזוז. הוא השפיל את מבטו, ולמרות שהיה קפוא מפחד, הוא יכול היה להבין שמה שאחז במותניו היו ידיים מלאות בטבעות זהב מוזרות.
ידיים של גבר, ידיים אנושיות...

הדבר הזה מאחוריו היה אנושי? הוא הרגיש נשימה ליד אוזנו הימנית, גרמה לעור שלו לעקצץ לחלוטין ואילץ אותו לעצום את עיניו בחוזקה.

"כבר לא יכולתי לחכות שתוריד את החרא הקטן הזה מהצוואר שלך." זה היה קול רגיל, אפילו רך מאוד, נמוך. לא היה שום דבר רע, אבל היה בזה משהו שגרם לו לצמרמורת.

אולי זה היה השקט או השקט מחריש האוזניים שנוצר כשהוא נוכח בחדר, מלבד הצלצול באוזן השמאלית.

נשימתו של הארי נעתקה כשהוא חזר למציאות: הוא עמד למות ... הוא באמת עמד למות.

"מוכן?"

הארי ניסה לבלוע רוק, אבל בקושי הצליח להכניס אוויר לגרונו.

הדבר הזה עמד לסובב אותו, והוא עמד לפחד כי לא ניתן היה לצפות לשום דבר טוב מהשטן.
שום דבר נחמד, שום דבר מלאכי. פשוט מטריד ומזעזע.

הוא המשיך בעיניים עצומות בחוזקה ברגע שהידיים על ירכיו הפעילו לחץ רך, הפכו אותו עד שהיה מול היצור. רק נשימתו נשמעה, והצעדים בקומה מעל.

הוא נאלץ לפקוח את עיניו ולהתמודד עם זה.
זה כבר היה מאוחר מדי.

לאט לאט הוא עשה זאת, והנשימה נתקעה בגרונו, מתפעל מהרוע שהתגלם מול גופו הקטנטן. הוא לא נראה כמו היצור האדום, בעל הקרניים, עם זנב ארוך, שהוא דמיין במוחו. גם לא היה פרצוף מפחיד וגיהנום, או הדבר הזה שראה בדרך לכנסייה.

זה בהחלט היה משהו, אבל שום דבר נורא... זה היה רק ​​בן אדם.

האדם/שד היפה ביותר שהוא ראה אי פעם.

גוון עור שזוף, גזרה גבוהה ודקה. שיערו היה קצר, חלק וכהה. שפתיו היו דקות, אדמדמות, עם אף קצר, לסת מהודקת, גבות מלאות, ואלוהים ישמור, העיניים שלו; שמימיות כמו השמים, מופיע בהן בית יפהפה של מלאכים. אבל רבע מהצבע היה בורגונדי, שבו -ככל הנראה- אלפי נשמות מצאו מחסה. אישוניו היו מורחבים, אבל הם היו העיניים היפות ביותר שהארי ראה אי פעם.

עם זאת, הוא לא יכול היה להיות ככה לאורך זמן, כי כשעיניו נפגשו, הצפצוף באוזן השמאלית התחזק, עד כדי כך שחשב שראשו יתפוצץ.

בסדר, זה היה מפחיד. הוא הרגיש בבירור את אי הנוחות שבלהיות קרוב אליו, והבעתו עוררה בו צמרמורת. הוא השפיל את מבטו אל בגדיו של האיש: הוא לבש חולצת טריקו ארוכת שרוולים, שחורה ומכופתרת. זוג מכנסיים רגילים, גם שחורים, ונעליים מאוד מבריקות. הם נראו בגדים חדשים, וכמובן, באותו צבע כמו כל הבגדים שלו. טבעות הזהב על כל אחת מאצבעותיו העלו לו זיכרונות מבלבלים, שהוא לא ידע אם הם שלו. הוא ראה מישהו כזה, עם הרבה תכשיטים, אבל הוא לא זכר איך, או איפה.