(גמור)✔️ THE OCEAN EYE/עין האוקיינוס

𝕮𝖍𝖆𝖕𝖙𝖊𝖗 𝖙𝖜𝖊𝖓𝖞♕︎

נ.מ שאנון

הרמתי את הטלפון מהמטבח, היה לי תיוג בפוסט באינסטגרם, סאם העלה אותי שרה. רוב התגובות היו טובות עד שראית תגובה אחת. שיט, מקנזי. "היא עדיין שרה כמו עכבר מכוער ושמן". הלב שלי נצבט, כאב, שרף. נזכרתי בכל מה שהיא עשתה לי וכל מה שרציתי זה לברוח, לצאת מהבית. הייתי חייבת לנשום. לקחתי את המפתחות שלי האוטו של סאם וברחתי בריצה מהבית שלי כשאני שומעת את סאם צורח מרחוק "היי שאנון מה קרה? לאן את הולכת?".

כיביתי את הטלפון, עליתי על האוטו ונסעתי, נסעתי ממש מהר עד שהגעתי לפארק מרוחק מהבית, ישבתי שם וניסיתי להירגע,לנשום- נזכרת בכל מה שמקנזי העבירה אותי.

נתקעתי במחשבות שלי. נזכרת בכל הנעילות בשירותים, כל הפעמים שפתחתי דלת ומים נשפכו עליי, כל פעם ששרתי לעצמי ושמעתי צחוקים עליי. בפעמים שהקליטו אותי או צילמו והפכתי לבדיחה מהלכת בכל הקבוצות וואטסאפ. בפעם היחידה שהרשתי לעצמי להתאהב ועבדו עליי ובכלל מי שאהבתי היה חבר של מקנזי. נזכרת בהקאות, בבכי, ברצון להיעלם, בהבנה שזה לא אשמתי אבל לכעוס על עצמי בכל מקרה.

נשמתי עמוק, מנסה להירגע, שהרגשתי שהשרירים שלי נרגעים. הרגשתי טיפה נופלת על ראשי, וזה הזכיר לי מים-שיט סאם, היה לו אימון שחייה. קמתי מהר והלכתי לאוטו, בינתיים הגשם ממש התגבר ולדעתי התחילה סופה. הדלקתי את הטלפון וראיתי כמה שיחות שלא נענו מסאם אבל רציתי להגיע מהר לכן התעלמתי והתנעתי את המכונית.

ואז הבנתי- אין אפשרות לראות כלום. אבל לא התכוננתי לוותר, אני רואה יחסית טוב ואני חייבת לנסות, אני לא יכולה לאכזב אותו. כמעט הגעתי הביתה - אני חושבת- אבל אז החלה רוח כל כך חזקה ולא הצלחתי לראות כלום- ובום נתקעתי בעץ.

בהתחלה לא הבנתי מה קורה, לא הרגשתי כלום וביחד הרגשתי הכל. הדבר הראשון שהבנתי הוא שדם יורד לי מאחורי הראש, הדבר השני שהבנתי הוא שנתקעתי בעץ, הדבר השלישי שהבנתי הוא שהזכוכית של האוטו שבורה וחתיכת ענף תקועה לי בבטן, וגם משם ירד די הרבה דם. מה שהבנתי עוד זה שעשיתי תאונה, סאם יכעס עלייך כל כך, כל האוטו שלו, שיט שיט שיט.

לא ידעתי מה לעשות, התחיל לכאוב לי לאט לאט, כל החולצה שלי הייתה דם והשיער שלי היה ספוג בדם, לקחתי את הטלפון והתקשרתי לסאם, הוא לא ענה, ישבתי ככה כמה דקות, כתמים שחורים התחילו להופיע מול עיניי והבנתי- אני הולכת למות היום. אני הולכת למות כי אני מטומטמת- פחדנית. שיט אמא שלי, אני לא יכולה לעשות לה את זה עכשיו היא גם ככה בבית חולים. אני גם החברה הכי גרועה שיש וגם הבת הכי לא טובה שאפשר להיות.

ואז- שמעתי את הצלצול טלפון שלי ומיהרתי לענות "" סאם צרח עליי, בהתחלה נעצרתי כי הבנתי שהוא כועס, מאוד "למה את לא עונה?!" הוא המשיך.

"סאם... אני אני מצט..ערת... אני כמה דקות הליכה ליד הבית... אני חושב..ת... בבקשה תבוא..." אמרתי משתעלת ובוכה, הרמתי את היד שלא החזיקה את הטלפון וניגבתי את הסנטר, היה שם דם.

"שאנון?! שיט שאנון את בסדר? תגידי לי שלא נהגת! אני בדרך אלייך! תמשיכי לדבר אליי תגידי לי מה קרה!" סאם אמר, אני חושבת שהוא דואג. "ראיתי... ראיתי את התגובה של מקנזי וזה הכיר לי דברים, אני כל כך מצטערת שברחתי ככה, אני... אני מצטערת על האוטו לך, אני כל כך מצטערת סאם..." אמרתי לו, כאב לי כל כך בכל הגוף "אני לא רוצה למות" אמרתי.

"שאנון את לא תמותי לי!!! אני לא כועס אני ראיתי מה שמקנזי כתבה אבל לא ידעתי כמה זה מכאיב לך, אני מצטער שדיברתי ככה, זה היה בלהט הרגע ומדאגה. אני קרוב אלייך תגידי לי מה את רואה, מה כואב לך?" הוא אמר בקול מרגיע ודואג, לא ראיתי ממש יותר כלום אז עצמתי עיניים ושמעתי אותו צועק "שאנון תהיי איתי!! זה חשוב תספרי לי מה קרה" הוא אמר, וידעתי, פשוט ידעתי שאני הולכת לאבד את ההכרה לכן אמרתי "סאם הריסון... אני אוהבת אותך... בבקשה... בבקשה אל תתן לי למות" אמרתי בקול עייף "שאנון אני מאוהב לך בצורה את לא תמותי היום!! את שומעת?! שאנון תעני לי?? שאנון את אי-" וזהו- צללתי אל החושך, בלי כאב.